: חידושים נוספים
א'. אומרת הגמרא: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן
הרחמים" ונסביר את העניין על דרך הרמז.. הגמרא לומדת מהפסוק בתהלים "יכרת השם כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו
איתנו מי אדון לנו" ששקול עוון לשון הרע כנגד ג' עברות הכי חמורות בתורה ואלו הן עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. מפני שבעוון גילוי עריות כתוב: "חטאה גדולה" ובעוון עבודה זרה כתוב: "חטא גדול וכו'.. ובעוון לשון הרע כתוב: לשון מדברת ג-ד-ו-ל-ו-ת (לשון ריבוי) וכן נחשב לכופר בעיקר היינו בקב"ה ח"ו באמרו: "מי אדון לנו"? שמכחיש ח"ו את מציאות השם.. ועל זה צעק ואמר אדוננו דוד המלך: "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יוצר עין הלא יביט?" (ויתרה מזאת) ממשיך ואומר יהוה יודע מחשבות אדם וגו'.. וכשירצה אדם בעל לשון הרע לשוב בתשובה יקשה הדבר בלבבו כתוצאה מידיעת גודל חומרת העוון, ויניח הדבר מלעשותו ח"ו דוד המלך ע"ה המשיל בתהלים את לשון האדם לחרב (זאת כמובן אם משתמש בה לרע) באומרו: "נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים בני אדם שיניהם חנית וחיצים ולשונם ח-ר-ב חדה" וכן הוא אומר: "הנה יביעון בפיהם ח-ר-ב-ו-ת "..וגו'." ועוד אומר אדוננו "אשר שננו כ-ח-ר-ב לשונם וגו'. 1
ומכאן באים חז"ל ואומרים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים" היינו שהוא בעל לשון הרע שהמשילה דוד המלך ע"ה לחרב חדה כנזכר.. והיא (הלשון) מונחת על צווארו של האדם שתחילה הצוואר ואח"כ הלשון, האף והעיניים, ושלמעשה היא היא זאת שמאיימת להורגו הן בעולם הזה כפי שרואים בחוש והן מות רוחני ונצחי ח"ו לעולם הבא שהלא אמר שלמה המלך ע"ה "החיים והמות ביד הלשון"אף על פי כן אם ירצה האדם לשוב לאב הרחמים אל יתייאש מן הרחמים של הקב"ה שנאמר על הקב"ה כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו וחיה ועוד הרבה פסוקים בנושא ,ולא חייב להיות צדיק וגדול בתורה כרבי נחמן מברסלב זכותו תגן עלינו אמן שאמר על עצמו שרק הוא מבין את כוונת הזוהר הקדוש שבמקום אחד אומר שעל עוון שפיכת זרע לבטלה אין תשובה ח"ו אלא רק להתבונן בתהלים בפשטות ולקרוא את מה שאומר אדוננו: במזמור ק"ג פסוק ג, "הסולח ל-כ-ל עונכי הרפא לכל תחלואיכי". 1
ב'. "והשביעי רצית בו וקידשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית". פירוש: "והשביעי" הוא אדוננו דוד המלך ע"ה שהוא הרועה השביעי. "רצית בו" ככתוב: ויבחר בדוד עבדו. "וקידשתו" ע"י שמואל הנביא שמשח אותו למלך. "חמדת ימים" שבא לתקן את מה שחמד אדם הראשון מימים ימימה היינו עץ הדעת. וזה: "אותו קראת". כלומר דייקה הוא בא לתקן זאת מפני שהוא: "זכר למעשה בראשית" היינו גלגול אדם הראשון כידוע שנברא בבראשית ומשיח שיצא ממנו הוא סוף התיקון בסוד א-ד-ם: אדם, דוד, משיח. 1
ג'. משלי ח'. "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי" פירוש: הנה ידוע שהעיניים נקראו שערים כפי שקראתי פירוש על הפסוק: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה" (ושער ודלת הם אותו עניין לצורך הפירוש) שאמרו שהעיניים של האדם הם השערים שבמידה והולכות ורואות רק צדק אז יזכה אותו אדם על ידם היינו ע"י שמירתם ל.."אבוא בם אודה יה" שיזכה לראות בנועם השם עכ"ד. וזה שאומר הפסוק "אשרי אדם שומע לי" ומהו שומע לי? "לשקוד על דלתותי יום יום" כלומר לשמור על העיניים יום יום ושהם משערי גן עדן שעל ידי שמירתם יזכה לראות בנועם השם כנזכר ובזכות שמירתם יזכה שיקויים בו המשך הפסוק: "לשמור מזוזות פתחי" שזה רומז לשמירת הברית כידוע כפי שמובא בתיקוני הזוהר דף נח-א. ומאן דמשקר בברית מילה גרים לאסתלקא מיניה (דף נח ע"א). שכינתא, דאיבי יחודא דקודשא בריך הוא, ושליט עליה ש"ד דאיהו אחר ומי שמשקר בברית מילה, גורם שתסתלק ממנו שכינה, שהיא היחוד של הקדוש ברוך הוא, ושולט עליו ש"ד שהוא אחר ודאי י' דשדי, איהי קוצא מן ד' דאחד, ואם משקר אעבר קוצא מן ד' אחד ואשתאר אחר ודאי י' של שדי, היא קוץ מן ד' של אחד, ואם משקר, העביר קוץ מן ד' מן אחד ונשאר אחר. לפיכך מובן שעל
שומר ברית שורה שם שדי שהוא ראשי תיבות של שומר דלתות ישראל כידוע
שאנו כותבים במזוזה. ורמז על העיניים תחילה באומרו: "אשרי אדם שומע לי
לשקוד על דלתותי יום יום" כנזכר ורק אח"כ עבר לברית עצמה כפי שהסברנו
על "לשמור מזוזות פתחי" לרמוז את דברי הגמרא שאומרת: "עינה וליבא תרי סרסורי דחטאה" שעין רואה לב חומד וכלי המעשה גומרין. 1