פרק קי"ט

 

ו'. "אז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ. ז אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב." 1

פירוש: כתוב עינה וליבא תרי סרסורי דחטאה שעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין וזה שאומר הפסוק מתי יקויים בי "אז לא אבוש"? מתי ש.. "בהביטי" היינו

בזמן שאביט בעיני לא אתבונן במראות אסורים אלא רק "אל כל מצוותיך" היינו

מה שקשור לתורה ומצוות, ומאחר שלא פגמתי בעיני והלא העין קשורה ללב כמאמר הגמרא עין רואה ולב חומד וגו'.. אז אזכה גם ל.."אודך ביושר לבב" ביושר לבב דייקה! ללא עקמומיות הלב. 1

 

 

יח'. "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ." 1

פירוש: בגמרא יש כמה מעשיות של: נתן בו עיניו והפכו לגל של עצמות.. ונראה לי לפרש הפסוקים על משה רבנו ע"ה על הכתוב: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ופירש רש"י ז"ל: שראה שלא עתידה לצאת ממנו שום תולדה שתתגייר. וכך יתבארו הפסוקים, "גל" היינו אם ארצה להפוך אדם לגל של עצמות זה יהיה ע"י "עיני" אך לפני כן "ואביטה" שלא עתידה לצאת ממנו שום תולדה שתתגייר כדברי רש"י ז"ל וזה "נפלאות מתורתך" כפירוש רש"י ז"ל במקום על המילה נפלאות: דברים המכוסים בה שאינם מפורשים בה. שאביטה שאין נפלאות היינו

דברים המכוסים בה שאינם מפרושים בה כלומר שלא עתידה לצאת ממנו שום תולדה שתתגייר שהוא דבר שלא מפורש ומכוסה מעיני. ואמר מו"ר שסופי תיבות של "ואביטה נפלאות מתורתך" הם אותיות תכ"ה [כה"ת] שם קדוש שעל ידו היכה משה את המצרי וכן שם זה יוצא מסופי תיבות של "את יהוה אלהיך". 1

 

 

נג'. "זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ... פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ." 1

פירוש: לכאורה פסוקים שנראים כסותרים זה את זה אך בהתבוננות יותר מעמיקה יובן שדוד המלך ע"ה מדבר על שני מיני אנשים וכך הוא ביאור הפסוקים: "זלעפה אחזתני מרשעים" וקראם רשעים וכל זאת למה? משום שהיו עוסקים בתורה בעבר וכעת עזבוה וזה שממשיך "עוזבי תורתך" שלא שייך לאמר "עוזבי תורתך" על מי שמעולם לא שמר תורה היינו שטעמו טעמה של תורה כפי שכותב במקום אחר "טעמו וראו כי טוב השם" וגו'... ופרשו ממנה. ואומר "פלגי מים ירדו עיני" על מי? "על לא שמרו תורתך" לא אמר על לא שומרים תורתך בלשון הווה אלא "על לא שמרו תורתך" גם בעבר היינו שמועלם לא עסקו בה, בניגוד לאנשים שעליהם מדבר הפסוק הראשון, היינו שכאן לא זכו לטעום טעמה של תורה, ועליהם דאבה נפשו של אדוננו דוד המלך. ומכאן ישכיל כל אדם לנהוג ברחמנות יתרה בסבלנות ובאהבה על כל אחינו ואחיותינו בית ישראל שלא טעמו מעולם טעמה של תורה ויתפלל עליהם ויקרבם בחום ואהבה וילמד עליהם כף זכות ומהשם יקבל שכרו. 1

 

 

נט'. "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ. חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר

מִצְו‍ֹתֶיךָ." 1

פירוש: תחילה נקשה מספר קושיות ואח"כ נבין את הדברים על פי משל.  למה אמר "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" למה נצרך לחישובים ותהיות? באומרו "חישבתי דרכי"  הלא כל ספר תהילים מלא בשבח העוסק והמקיים תורה ומצוות ובגנות העובר עליה? וכן הוא אומר: (תהילים קיט-קסב) "שש אנוכי על אימרתיך כמוצא שלל רב" ועוד הוא אומר: (תהילים קיט-עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ועוד הרבה... והשנית שממשיך ואומר: "ואשיבה רגלי על עדותיך" משאמר: "ואשיבה" משמע מכך שהיה עוסק בתורה לפני כן, שאם לא כך, היה לו לומר: "ואקח רגלי אל עדותיך" ולא "ואשיבה רגלי אל עדותיך" ועוד קושיה, אחרי שנצרך לחישובים ותהיות כפי שהסברנו, וחזר לדרך השם כפי שדייקנו על אומרו "ואשיבה" ממשיך ואומר: "חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך" שפתאום עכשיו אחרי החישובים והתהיות כפי שהסברנו, ואחרי שכבר היה לפני כן בדרך השם יתברך כפי שהוכחנו,   פתאום כעת מזרז עצמו לדבר מצוה באומרו "חשתי ולא התמהמתי לשמור מצוותיך". היינו שעכשיו אין  חישובים ספקות ותהיות ולא זו בלבד אלא שכעת אף מזדרז לעשות את רצון בוראו. והדבר יובן על פי משל: מעשה באדם שמקצועו היה טועם יינות, פעם בשנה היה צריך לעבור בין מספר רב של יקבים לטעום יינות ולבסוף להכריז על היקב עם היין הטוב מכולם. לימים נזדמן ליקב שיינו היה טעים במיוחד, יותר מכל היקבים שהיה בהם עד כה, אך עדיין נשאר לו לבקר בעוד מספר יקבים ולא הגיע הזמן להכריע על היין הטוב מכולם. המשיך ללכת מיקב אל יקב ובאמת שכל היינות היו טובים ומשובחים. והנה אחרי שגמר לעבור בכולם הגיע הרגע המכריע, איזהו היין הטוב מכולם? ישב וחשב לו, וקשה היה לו להחליט ולהכריע, שכן כל היינות טובים ומשובחים. לפתע נזכר באותו היקב שטעם בו יין משובח במיוחד אך מכיון שמאז עבר בין עוד הרבה יקבים ולא זכר בוודאות את טעם היין חשש להכריע וצלצל לבעל אותו היקב בבקשה לחזור ולטעום את יינו, כמובן שבעל היקב הסכים ואף שמח, משטעם את היין בשנית היה לו ברור: זהו! עכשיו החלטתי זהו היין הטוב מכולם! והנמשל: כל אחד מאיתנו טעם פעם אחת או יותר מטעמה הערב של התורה, אך מה לעשות? בהמשך החיים אנחנו עוצרים בעוד הרבה תחנות בדרך (תאוות פיתויים וכו..) ואז פתאום אנחנו מבולבלים ורוצים לדעת מה לשם שמיים הדרך האמתית? מהי הדרך  הכי נכונה מכולם? ואז פתאום אנחנו נזכרים בחוויה רוחנית כזאת או אחרת שהייתה לנו ואנחנו זוכרים אך מעורפל במעט, שהייתה זו חוויה טובה ונעימה אך אנחנו רוצים להיות בטוחים יותר. ושאנחנו טועמים בשנית אין לנו ספק! זהו היין הטוב מכולם! המסקנה המתבקשת היא לחזור ולטעום. 1

​

​

עא'. "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ. טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף." 1

פירוש: הנה אמר "טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקך" וכידוע  שההבדל בין חוקות למשפטים הוא שחוקות הם מצוות שאין עליהם טעם ורק הקב"ה יודע את טעמם כמו שכתוב ( במדבר יט) על עניין פרה אדומה: זאת חוקת התורה אשר ציווה יהוה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וכו.. רש"י על המילים: זאת חוקת התורה "לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. כלומר שהיא גזירה שאין בה טעם שהתורה גילתה אותו וצריך לקיימה ללא ספק או הרהור. ולעומת זאת משפטים הם מצוות שיש עליהם טעם והשכל מחייבם  כי מובנים הם לכל כי הם המצוות המוסריות כמו הגניבה הרצח הניאוף עם אשת איש וכו.. ככתוב  (שמות כא-א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י על המילים: "אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים (ולא יותר מזה) עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם ט-ע-מ-י הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים ל-פ-נ-י-ה-ם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם, עד כאן רש"י. והנה אף על פי כן שחוקות הם המצוות שטעמם ידוע רק לו יתברך ישנם צדיקים שזוכים להשיג גם טעמי חוקות בסוד הפסוק " סוד יהוה ליראיו ובריתו להודיעם" "בריתו" דייקה!! היינו תורתו שלו שרק הוא יודע טעמם. כפי שהשיג משה רבנו את סוד עניין פרה אדומה ושלמה ניסה גם כן לעמוד על סוד העניין ולא צלחה דרכו ועל זה אמר (קהלת ז-כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כידוע. וזה שאומר אדוננו דוד המלך "טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקך" שהלא הגמרא (ברכות ה-א) אומרת: רבי שמעון בן יוחאי אומר שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן:תורה, וארץ ישראל והעלם הבא, עד כאן הגמרא. ודוד המלך משבח ומודה לקב"ה באומרו "טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקך" כפי דברי הגמרא שהבאנו שתורה היא אחת משלוש מתנות שלא ניתנים אלא ע"י יסורין. על אחת כמה וכמה שאלו סודות התורה שידועות רק לקב"ה ונמסרים רק ליחדי סגולה, כי אמר: "טוב לי כי עונתי למען אלמד ח-ו-ק-ך"  וזה שממשיך ואומר: "טוב לי תורת פיך" פ-י-ך דייקא! היינו תורה שיש רשות רק לפיך לגלותה ליראיך האמיתיים, וממשיך וגומר "מאלפי זהב וכסף" ויש להבין מה עניין "מאלפי זהב וכסף" והתירוץ הוא שכתוב על התורה (משלי ג-טז) אורך ימים בימינה בשמואלה עושר וכבוד" כלומר דוד המלך אומר שאם הייתי זוכה לסתם שכר התורה כשאר הצדיקים והיראים מימלא היה לי עושר כפי שהתורה מבטיחה  "בשמואלה עושר וכבוד" אבל מכיוון שזכיתי ל.."תורת פיך" כפי שהסברנו שהיא דרגה גבוהה שאין למעלה ממנה, תורה כזאת שהיא תורת פיך ממש טובה לי מאלפי זהב וכסף היינו מעושר גשמי שמובטח לכל העוסק בתורה לשמה כי לתורת פיך אין מחיר. 1

 

​

"עב'. "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף

כתוב במשלי(ג-טז)  אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ואמר דוד המלך ע"ה: טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. פירוש: ידוע שהזהב רומז לדין שהוא שמאל, וכסף לחסד שהוא ימין, וכך הוא הפירוש: טוב לי תורת פיך היינו פיך דייקא ממש שהתורה שלי תיהיה תורת אמת בבחינת תורת פיך בבחינת מה שכתוב (מלאכי ב-ו) "תורת אמת היתה בפיהו" כלומר שתורתי תיהיה זו תורת פיך ממש שלא מדעתי היינו שאכוון לדעת תורה אמיתית, וזה עדיף לי מאלפי זהב וכסף, שהזהב רומז לבשמאלה עושר וכבוד היינו שאני מוותר על עושר וכבוד, וכסף רומז לאורך ימים בימינה שאני מוותר גם על אורך ימים והעיקר כנזכר שתיהיה זו תורת פיך. 1

​

​

עג'. יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְו‍ֹתֶיךָ." 1

פירוש: ויש לתמוה על הפסוק, מה פשר הדרישה או הבקשה של דוד המלך מהקב"ה להבין וללמוד את המצוות מכיון שהקב"ה ברא אותו? כאומרו "ידיך עשוני ויכוננוני" לפיכך אני מבקש "הבינני ואלמדה מצוותך" והתירוץ הוא נפלא! ונתחיל להסביר ב"ה: ידוע מכל הספרים שיש רמ"ח (248) בגימטריה מצוות עשה

ושס"ה (365) מצוות לא תעשה, שמניינם יחד יוצא תרי"ג (613) מצוות שנצתוינו בתורה. והרמ"ח של העשה הם כנגד רמ"ח איברים שיש באדם כידוע והשס"ה כנגד כל הגידים שבאדם, וע"י שאנו שומרים את הרמ"ח עשה ונזהרים מהשס"ה לא תעשה שכולם עולים תרי"ג מצוות שנצתוינו בתורה כנזכר על ידי כך יש שמירה לכלל הגוף של האדם בין איברים בין גידים. וכפי שכבר הסברנו שכל מצווה ממצוות הרמ"ח הם כנגד איבר מסויים שע"י שמירת אותה מצווה נשמר אותו האיבר שכנגד אותה מצווה או ח"ו נפגם אם ביטלנו חלק ממצוות הרמ"ח וכן על אותה הדרך בשס"ה שבמידה ועברנו על אחת מהלא תעשה נפגם הגיד בגוף שכנגד הלא תעשה, ויש לציין שכשנפגם איבר או גיד שיש כנגדו עשה או לא תעשה לא מחייב שיבוא דווקא חולי על אותו האיבר או הגיד, אלא שהאור האלוקי שמחייה את אותו האיבר או הגיד מסתלק דבר שגורם לנזק רוחני ושבהמשך עלול להוביל לכך שגם האיבר או הגיד יפגעו פיזית (כל זמן שלא עושים תשובה) מפני שהאור האלוקי הוא העיקר, כפי שנראה בחוש שכשהאור האלוקי מסתלק לגמרי מהאדם ח"ו אזי יוצאת הנשמה ולגוף כבר אין משמעות. עד כאן הדברים ידועים ומפורסמים בכל הספרים רק שכתבנו אותם הן כהקדמה לפירוש והן למי שלא ידע. וע"פ הקדמה זו אפשר להבין את עומק הבקשה של דוד המלך מלפני הקב"ה וכך הוא הפירוש: "ידיך עשוני ויכוננוני" היינו שבראת אותי בשלמות האיברים והגידים שכנגדם יש עשה ולא תעשה כנזכר, וממשיך ואומר "הבנני" כלומר תן בי את החכמה לדעת ולהבין איזה איבר או גיד הם כנגד חלק מהרמ"ח או השס"ה וע"י כך "אלמדה מצוותיך" כלומר שאלמד ואדע את סוד כלל המצוות שעולים תרי"ג בידיעה ובעומק הדברים לאיזה איבר הם מכוונים או לאיזה גיד הם מכוונים. וידוע שזאת חכמה בפני עצמה שנשתכחה בשלמות בדורות האחרונים רק שמספרי קבלה יש עדיין חלק שמפרט איזה איבר שייך למצווה ממצוות העשה ואיזה גיד שייך למצווה ממצוות הלא תעשה אך החכמה בשלמות על כל איבר וגיד כנגד מה הם מכוונים בשלמות נשתכחה בעוונותינו, ודוד המלך ידע אותה בשלמות כמו כן שלמה ועוד גדולים וענקי רוח שנסתלקו מן העולם. ולא רצה לדעת דוד המלך זאת החכמה על מנת שיקיים המצוות שהלא הוא אומר "ואלמדה מצוותיך" ולא אמר ואקיים מצוותיך, שכן אם מקיים את כל התורה ממילא לא פוגם בשום איבר או גיד אלא שכידוע הצדיקים בכל מה שקשור לתורה לא מסתפקים אף פעם ותמיד רוצים לקיים את התורה מידיעה עד איפה שידם משגת כפי שאנו מצווים בפסוק "וידעת היום והשבות אל לבבך" שיש מצווה לדעת עד היכן שהתורה התירה לנו לחקור וכמובן שבאותה מידה יש מצווה שלא לחקור איפה שהתורה סותמת את עצמה על מנת שגם לצדיקים תיהיה בחירה כי אם הכל יהיה ברור תתבטל הבחירה. והדברים ידועים ואפשר להרחיב רק שהשתדלתי לקצר כפי יכולתי כפי דרכם של הראשונים להבדיל ממני, שהיו נוהגים לקצר ככל האפשר, רק שבדורנו אם הדברים יכתבו בקצרה מעטים יבינו בגלל ירידת הדורות והיחלשות התורה ח"ו. 1

​

 

צב'. "לוּלֵי תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי אָז, אָבַדְתִּי בְעָנְיִי." 1

פירוש: רמז למה שכתוב בנדרים דף מא-א. אין עני אלא בדעה. שנאמר: דעת קנית מה חסרת? דעת חסרת מה קנית? וזה שאומר "לולי תורתך שעשועי" שהיא הדעת "אז אבדתי בעניי" היינו הייתי נקרא עני מדעת. 1

 

 

צז'. "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי." 1

פירוש: רמז למאמר הגמרא (סוכה כא-ב) מנין שאפילו שיחת תלמדי חכמים צריכה לימוד? שנאמר (תהלים א-ג) ועלהו לא יבול עכ"ד. וזה שאומר דוד המלך ע"ה "מה

אהבתי תורתך" היינו אני כ"כ אוהב ודבוק בתורתך עד כדי כך שאפילו שיחות

חולין שלי שאני שח ביום יום דברי תורה הן וזה "כל היום היא שיחתי" כלומר שאין הפרש והבדל בין תורתי לשיחתי ושתיהן תורה הן רק ששיחתי צריכה לימוד כמאמר הגמרא שהבאנו מכיון שדברי התורה שבה מולבשות בדברי חול וצריכות עיון ולימוד. 1

 

 

קב'. "מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי." 1

פירוש: הנה ידוע שהמשפטים הם

המצוות שיש עליהם טעם והשכל מחייבם והחוקות טעמם ידוע ומובן רק לו

יתברך, וזה שמתפאר דוד המלך באמרו "ממשפטיך לא סרתי" ושמא תבוא לומר מפני שאלה מצוות שהשכל מחייבם? לזה המשיך "כי אתה הורתני" היינו אע"פ שיש טעם ושכל בדבר איני מקיימן בשל כך אלא רק משום שזה רצונך וכאילו אין לי טעם בדבר אלא רק מפני שאתה הורתני. 1

 

 

קה'. "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי." 1

כתוב במסכת שבת דף כ"ג עמוד ב': אמר רב הונה כל הזהיר בנר הווה לה בנים תלמידי חכמים" ואומרת הגמרא במקום אחר שברא מזכה אבוה ועוד שהבן הוא הרגלים של האבא שלו בעולם הזה אחרי פטירת האב היינו שלאן שהולך הבן כלומר באיזה דרך שבוחר ללכת בה לטוב או לרע כך גם מוליכים את אביו בשמיים אם בחר בטוב אז לגן עדן ואם לאו אז לגהינם (וזה אם לא חינכו ללכת בדרך התורה) ואומר דוד המלך "נר" היינו אם אני יהיה זהיר בהדלקת הנר זה יועיל "לרגלי" היינו שאזכה לבן שהבנים נקראים הרגלים של האב כפי שכתבנו ולא עוד אלה שגם יהיה תלמיד חכם כמו שאומר רב הונה וזה שממשיך "דבריך" היינו בזכות מצוות ה "נר" אזכה לבן שהוא "רגלי" וגם שישמור את "דבריך" שהיא התורה שכולה דברו של השם ומן הסתם יהיה גם תלמיד חכם וע"י זה הבן יהיה "אור לנתיבתי" היינו שיאיר את נתיבות דרכי בעולם האמת ויקחו אותי לשבת

ללמוד תורה במחיצת הצדיקים כמו שביקש על זה דוד המלך ע"ה (תהילים טז-יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך וגו'.. כי אחרי פטירת האדם יש שבילים המובילים את הנשמה למקומה הראוי לה לפי מעשיה כידוע. ועוד ש.. "אור" הוא רמז לתורה ככתוב: "כי נר מצווה ותורה אור". 1

 

 

קכא'. "עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי." 1

פירוש: נביא מה שכתוב בספר ליקוטי עצות: "יראה ועבודה" אות ד, ולאחר מכן הדברים יהיו ברורים ואין זה פירוש כלל אלה פשט הדברים רק הבאנו את הדברים כי לפעמים אנו קוראים תהילים ולא שמים לב למילים וכן במה שנביא יש הסבר קדוש ורחב שאדם רגיל שקורא את הפסוק לא תמיד יבין אותו ללא מה שנעתיק כרגע. וזה לשונו: "מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז, היינו סודות התורה שיתגלו לעתיד, צריך לעלות מידת היראה לשרשה, וזה זוכין על ידי משפט שהוא בחינת התבודדות ושיחה בינו לבין קונו, שמפרש כל ליבו לפני השם יתברך ושופט ודן את עצמו על כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה היראה מנפילתה. כי כשאין האדם דן ושופט את עצמו, אז דנין ושופטים אותו מלמעלה. ואזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים שבעולם נעשים שלוחים למקום, לעשות בזה האיש משפט כתוב, היינו שיכול לקבל עונשו ודינו על ידי כל הדברים שבעולם. כמו שרואין בחוש כשמגיע להאדם איזה דין ויסורים, חס ושלום, על פי רוב הם באים על ידי סיבה קלה על ידי דבר קטן.  שלא היה עולה על הדעת שעל ידי דבר קטן כזה יתגלגל לו חולאת ויסורים כאלה, חס ושלום. אך כל זה מחמת שהדין שעליו מלמעלה נתלבש בזה הדבר, כדי לעשות בו המשפט המגיע לו. וכל זה כשאין האדם דן ושופש את עצמו בעצמו, אבל כששופט את עצמו בעצמו, כנזכר לעיל, אזי נתבטל הדין שלמעלה. ואינו צריך להתירא ולפחוד משום דבר, כי אין דינו מלובש בהם. כי כבר ביטל מעצמו הדינים על ידי שדן את עצמו בעצמו, ואין היראה מתלבשת בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר. ובזה מעלה את היראה לשורשה שיהיה לו רק יראת השם ולא יראה אחרת. ועל ידי זה יזכה לאור הגנו, כנזכר לעיל. וזה שאומר דוד המלך: "עשיתי משפט וצדק" כלומר שדן ושפט את עצמו בעצמו כמו שהבאנו, וכל זאת למה? "בל תניחני לעושקי" כלומר שבל תניח את הדין לעשוק אותי בזה שיתלבש בדברים שיעשו בי את הדין. 1

 

 

קכו'. "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. עַל-כֵּן אָהַבְתִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז. עַל-כֵּן, כָּל-פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי." 1

פירוש: שמעתי בשם אחד הגדולים על מאמר הגמרא עבודה זרה דף יט-א. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ שנאמר: כי אם בתורת השם חפצו... שע"י שאדם לומד תורה ממקום שליבו חפץ היינו ממקום שורש נשמתו, שלכל נשמה מישראל יש לה אחיזה ותשוקה מיוחדת בחלק מסוים בתורה כידוע, ע"י זה יהיה לו חשק ללמוד תורה גם בחלקים הפחות שייכים לשורש נשמתו, והוא בסוד הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה לשלמה: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך. כלומר ע"י שתלמד תורה מהדרך המיוחד של שורש נשמתך וזה "בכל דרכיך דעהו" דרכיך דייקה! ע"י זה "והוא יישר אורחותיך" כלומר שיישר אורחותיך גם בחלקים הפחות קשורים לשורש נשמתך עכ"ד. ונראה שאפשר לרמוז עניין זה בפסוקים שלפנינו וכך נפרש: עת לעשות להשם" כלומר שעת לעשות וללמוד בחלק שהשם קשר את הנשמה" כנזכר אע"פ שלעת עתה "הפרו תורתך" כלומר שלא לומדים בשאר חלקי התורה הלא שייכים לשורש הנפש והיא כביכול תורת השם ולא תורת האדם השייכת לו משורשו וזה "הפרו תורתך" דייקה!, ומשום שע"י לימוד התורה

ממקום שליבו חפץ נותן חשק וכח ללמוד את שאר חלקי התורה כאמור בהתחלה ממשיך ואומר "על כן אהבתי מצוותיך מזהב ומפז" שקבלתי אהבה ותשוקה לשאר חלקי התורה והמצות וזה שגומר "על כן כל פיקודי כל (התורה) ישרתי"   היינו   שהתיישרו והובנו לי כראוי גם החלקים הפחות קשורים לשורש נשמתי. 1

 

 

קל'. "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים." 1

הנה ידוע שהכל הולך לפי ההתחלה... בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".. כגון: אם יבואו להכיר אדם ולא מכירים ויודעים בו מי הוא באמת אם עניו אם גאוותן אם מעביר על מידותיו אם קפדן אם חכם או טיפש וכו'.. הכל נקבע לפי ההתחלה לפי המילים הראשונות שמוציא מפיו והרושם הראשוני שעושה.. וכן שהולך לקנות דבר מה חייב הוא לפרט תחילה במדויק את מבוקשו ורק אח"כ יוכל להתבדח לצחוק או להראות כל תכונה אחרת שיש בו.. וכך גם שרוצה להכיר אישה

חייב הוא להראות את מהותו ושורשו תחילה ורק אח"כ את הענפים היוצאים ממנו.. וכן אחרי שמיני עצרת אחרי חג שמחת תורה מתחילה שבת בראשית שהיא היא קובעת לכל השנה כולה כידוע מהספרים הקדושים. ועוד דוגמאות כהנה וכהנה... וכאן אומר אדוננו "פתח דבריך יאיר"? היינו המילים שפותח הוא את דברו ומתחיל לדבר ולגלות את מבוקשו, רצונו או מהותו, ומתי "פתח דבריך יאיר"? כלומר שראיה היא שהתבטלת לגמרי אליו יתברך וכל כוונתך לשם שמיים ודבריך מאירים ומובנים לכל? מתי שאפילו הפתיים שומעים ומבינים אותך וזה: "מבין פתיים" שגם הם מבינים את דבריך לעשות רצונו יתברך... וזה היה כעסו של רבי עקיבא ע"ה שאמר  "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" ששמעתי שכתוב במפרשים שכעס הוא על גדולי הדור שלא יורדים לעם, היינו שלא מלבישים דבריהם בלבושים על גבי לבושים עד שגם פשוטי העם, יוכלו לעובדו.. וזאת הייתה כל העבודה של הבעל שם טוב הקדוש מייסד תורת החסידות וממשיך דרכו של אור האורות רבנו נחמן מברסלב זכותו תגן עלינו אמן שבאו אחרי אדונינו דוד המלך ע"ה והם גם מזרעו הקדוש עד ביאת משיח צדקנו להמשיך את אורו יתברך גם בתחתונים ופשוטי העם והעתיק לך דבריו של האדמו"ר מרחלין שליט"א שאמר: "כל הספרים הקדושים נכתבו בלשון הקודש, כל הספרים הקדושים נעטפו

בעטיפות קודש, לכן רובם מעבר להשגתו של האדם המחפש, מרוב קודש, היצר הרוויח. לכן הצדיק חייב לדבר בלשון בני אדם, חייב להיות מעורב עם הבריות, חייב להכיר את טעמו של יום חול, אצל הפשוט שבאנשים חייב לקשר את כל המדרגות כדי שיוכל להעלות את כולם לקודש האמיתי. אדם שכזה, עולה  ויורד  כל  הזמן  בסולם  יעקב  המוצב  ארצה  וראשו  מגיע השמיימה, ללא מסוגל להתגאות, הוא מותש מטורח הדרך, ובעיקר יודע לאהוב ולהעריך נכונה את הגדול שבגדולי החכמים, אך גם את הפשוט שבפשוטים, וכדרכו של בוראו, שמפרנס את הטובים עם הרעים, הוא אוהב את כולם, נופל את נפילתו של כל אחד, צולל לעומק ומעלה אותו עמו. אשריכם ישראל שבכל דור ישנם צדיקים כאלה. 1

 

 

קנ'. "קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ. קָרוֹב אַתָּה יְהוָה." 1

פירוש: הנה ידוע מהספרים הקדושים שכתבו שכל העונשים הבאים על האדם הם מחמת עוונותיו ככתוב "אוילים מדרך פישעם ומעוונותיהם יתענו" ומכל עברה ובפרט עברה הקשורה בעריות נבראים משחיתים המתלבשים בדומם ובצומח חי

ומדבר ועושים בו את כל הדינים שנגזרו על האדם ונתייחס לדינים שנעשים לאדם ע"י המדבר וזה שאומר "קרבו רודפי" היינו שכל מה שניתנה רשות משמים לרודפי להתקרב ולפגוע בי זה מהעברות שיש בי הקשורות לדבר "זימה" אבל שמא תאמר שמגיע להם שכר שביצעו שליחותם ע"י הקב"ה? לזה המשיך ואמר "מתורתך רחקו" שבאמת הם עברו עברה בזה שהזיקו רק שמגלגלים זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב כמאמר הגמרא. והם היו חייבים לכן גילגלו חובה זו על-ידם. וכל זה עשית השם להוכיחני ולהשיבי למוטב וזה שמסיים הפסוק "קרוב אתה השם" היינו כעת לאחר שקיבלתי עונש זה סימן שאתה קרוב אלי כשם שאמר שלמה המלך ע"ה "את אשר יאהב השם יוכיח וכאב את בן ירצה". 1

 

 

קעו'. "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי." 1

פירוש: תחילה לפירוש אקדים ואביא לך את המשנה (בבא מציעא פרק ב' משנה

ב') ששם מונה ומתארת המשנה על אלו אבדות חייב להכריז עליהן מפני שיש

בהם סמני היכר וודאי שבעליהן לא התייאש מהן ויש להכריז עליהן ולהשיבם. וכך אומרת המשנה: ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד וכריכות של בעל הבית' וגזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חייב להכריז. עד כאן  המשנה, וזה  שאומר  דוד  המלך  ע"ה "תעיתי  כשה  אובד"  כלומר שהתרחקתי ממך תתברך ונמשלתי לשה שהתרחק ואבד מבעליו, אבל מכיוון שאני בבחינת אבדה שיש עליה סימנים ובעליה לא התייאשו ממנה לזה מבקש אני "בקש עבדך" ואם שאלת מהם הסימנים? לזה ממשיך וגומר "כי מצותיך לא שכחתי" והם הם סימני ההיכר שלי ומעידים עלי שאני אבדה שיש לבקשה ולהחזירה לבעליה. ועניין הזיכרון במצוות של דוד המלך באומרו "כי מצותיך לא שכחתי" קשור הוא באמונה, שכל עוד האדם נשאר דבק באמונתו יהיה מה שיהיה יעשה ח"ו מה שיעשה עדיין יש לו תקוה לדרוש ולבקש אותו יתברך מכיוון שכל התורה כולה ויסודותיה עומדים על האמונה. הקב"ה יחזק אותנו באמונה בו ובתורתו הקדושה ובכל צדיקי האמת שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך ותורתו אמן. 1