פירוש תהילים פרק ל"ה

 

 

ו'. "יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּוֹת וּמַלְאַךְ יְהוָה רֹדְפָם." 1

פירוש: ראשי תיבות של:  "י'הי ד'רכם ח'ושך ו'חלקלקות" יוצא: "ידחו" כלומר שעל ידי שיהי דרכם חושך וחלקלקות, ידחו מלפני הקב"ה. הפך ממה שכתוב (שמואל ב' פרק יד פסוק יד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. כלומר שהקב"ה חפץ וחושב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, ושגם לרשעים הגמורים תהיה תקווה ותקנה בין בחייהם שיעשו תשובה ובין לאחר מותם שיבואו על עונשם. וכאן מקלל דוד המלך ע"ה שעל ידי ש.. "יהי דרכם חושך וחלקלקות" שכפי שהבאנו יוצא הראשי תיבות ידחו. לא תהיה להם תקנה כי ידחו מלפני הקב"ה וזה שממשיך הפסוק "ומלאך יהוה רודפם" מפני שכבר לא תהיה להם תקווה. וכל המדובר בזה הפרק הוא על אויביו כאשר יעידו הפסוקים. 1

 

​

ח."תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ" 1

פירוש:  "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע" כשבאה שואה ואסון על הרשע וזה: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה" אז מכיון שכתוב בגמרא (ברכות ה-א.) "אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשוב עד ה' " עד כאן לשון הגמרא. והרשע מכיון שלא מפשפש במעשיו אז לא ידע מאין ובאיזה סיבה הגיעו לו היסורין וזה "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע" שלא ידע מה סיבת היסורין משום שלא פשפש במעשיו כפי שהסברנו, ואז.. "וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ" כלומר שהעבירות שעשה שהם כרשת אשר האדם טומן לעצמו, תלכדו. וממשיך הפסוק ואומר: "בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ" כעת חזר על המילה "שואה" בפעם השניה, ויש להבין מדוע? את תחילת הפסוק: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ" הסברנו כבר... אם כך מדוע ממשיך ואומר: "בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ"?  וההסבר הוא כך: מכיון שבאו לו יסורין ולא ידע מאין ובאיזה סיבה הגיעו לו כי לא פשפש במעשיו, אז לא די לו שלא עשה תשובה על החטא הראשון הוא גם מתרעם כלפי הקב"ה על היסורין שקיבל כאילו ח"ו קיבלם בלא צדק כמו שכתוב (משלי יט-ג.) "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ" וכותב רש"י: אולת אדם תסלף דרכו: בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירות ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה. עד כאן רש" ז"ל. וכעת חוטא הוא בפעם השניה, בראשונה חטא קיבל יסורין לא פשפש במעשיו ולא עשה תשובה הרי לך חטא ראשון שהיא השואה הראשונה, ובשנית מכיון שהתרעם על הקב"ה על שקיבל עונשו כביכול בלא צדק ח"ו חוטא הוא שוב, חטא על חטא והרי לך שואה שניה. שלא די לו מה שקיבל עונש על חטאו הראשון, כעת גם יקבל עונש שני על זה שהתרעם כלפי שמיים בחושבו שהעונש הראשון לא הגיע לו. על זה נאמר (מסכת אבות ב-ה) הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. שבלא לימוד התורה איך ירא האדם מן החטא  וכל שכן איך יהיה חסיד? 1

 

פירוש תהילים פרק ל"ו

 

 

ז'. "צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה. מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם." 1

פירוש: "צדקתך כהררי אל" אלו הצדיקים שעושים צדקות ומעשים טובים ודומים להרים גבוהים כמו שפירש הרד"ק מזמור פ, פסוק יא, וענפיה ארזי אל: כמו הארזים הגבוהים מאוד לפיכך קראם ארזי אל כי כל דבר שרוצה להגדילו סומך אותו לאל (למילת אל) כך צדקתם ומעשיהם הטובים דומים להרים גדולים "משפטיך תהום רבה" אלו הרשעים שנידונים במשפט ויורדים לתהום רבה, אך עם כל זאת הקב"ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח ו.."אדם" שהוא רמז לצדיק כמו שכתוב בקהלת (פרק ג,) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה" שרמזוה חכמינו לצדיקים, וממשיך.."ובהמה" שהם רמז לרשעים כידוע שהלכו ונמשכו אחרי הנפש הבהמית שבהם והם נרמזים בהמשך הפסוק בקהלת שהבאנו: "ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" את שניהם היינו גם הצדיק וגם הרשע "תושיע יהוה" כלומר שגם הרשע לאחר פטירתו וקבלת עונשו כפי שהסברנו את הפסוק: "משפטיך תהום רבה" השם ירחם ויצילנו יגיע אל מקמו בגן עדן. וכל זה אף על פי שנעשים בו דינים קשים לפני זה הוא חסד גדול מאיתו יתברך שסוף סוף גם הוא זוכה לתיקונו וזה שממשיך: "מה יקר חסדך אלהים" והזכיר שם אלהים שרומז לדין שנעשה ברשעים ואף על פי כן קראו חסד, שעל ידי כך "ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" כלומר שיזכו גם הם לחסות בצל השכינה וממשיך וגו..."ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. 1

 

 

יב'. "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה" וכו... 1

ויש לשאול מה קשור עניין גאווה לרגל? ויש לתרץ על פי הגמרא (יומא דף לח-ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כיון שיצאו (כלומר עברו) רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. שנאמר:רגלי חסידיו ישמור. עד כאן הגמרא. ופירש רש"י על הפסוק רגלי חסידיו ישמור: סופי חסידיו ישמור לשון רש"י ז"ל. כלומר אם חיי אדם שבעים שנה בממוצע והוא עבר את השלושים וחמש שנה הראשנות ללא חטא שוב אינו חוטא כלומר תיהיה עליו השגחה יתירה שלא יבוא לידי חטא כמו שכתב רש"י על הפסוק רגלי חסידיו ישמור :סופי חסידיו ישמור. כי הרגליים הם סיום הגוף כי הגוף מתחיל בראש ומסתיים ברגליים והוא כעין משל שאת סוף ימיו של אדם זה שרוב שנותיו עברו ללא חטא הקב"ה ישמור. ודוד המלך ע"ה שהיה חסיד כפי שהוא מעיד על עצמו (תהלים פו-ב) שמרה נפשי כי חסיד אני וכו... ידע בעצמו שלא חטא לעולם ותתקיים בו זו הגמרא שהבאנו כיון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא. שנאמר רגלי חסידיו ישמור כפי שהסברנו. והוא התפלל לקב"ה ואמר אל תבואני רגל גאווה כלומר מכיון שעברו רוב שנותי ולא חטאתי וכעת מובטח אני ששוב איני חוטא כפי שהסברנו את הפסוק רגלי חסידיו ישמור, אז לכשהגעתי למדרגת הרגל היינו רגלי חסידיו ישמור שלא אקבל מזה גאווה באומרי שכעת יש לי מעין הבטחה ששוב איני חוטא וזה אל תבואני רגל גאווה היינו שלא אתגאה על כך שהגעתי למדרגת הרגליים שעל זה נאמר רגלי חסידיו ישמור כפי שהסברנו. 1

 

 

יב'. "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי"  1

ויש לשאול מה עניין רגל לגאוה? ומדוע ציין רגל בלשון יחיד ולא אמר רגליים? ויש לומר שדוד המלך ע"ה פחד שאם ח"ו תעלה על ליבו מחשבת גאוה היא תיהיה כמו רגל, כלומר: שתעמוד על ליבו כרגל אחת ולא כרגליים שמתהלכות. למשל כמו גנב שפורץ לבית אם יעמוד במקומו ולא יתהלך וישמיע רעש לבני הבית יהיה קשה יותר להרגיש שנכנס פורץ, לא כן אם יתהלך וישמיע רעש. ומזה פחד דוד המלך שאם תעלה על ליבו מחשבת גאוה שלא תעמוד על רגל אחת ולא תזוז כמשל הפורץ שהזכרנו.. כי אז יהיה קשה יותר להבחין במחשבה כי היא עומדת ותקועה במקומה בתת מודע ולא עושה פירות, כפי שהייתה עושה אם היו לה רגליים שמתהלכות. לדוגמא: אני מלך ואז הכל בידי העושר הכבוד העם וכו' כלומר שיש רגליים לגאווה הם מתהלכות ממחשבת גאוה אחת לשניה ולשלישית וכו' ובנקל ניתן להבחין בה כי רצות בראש ממחשבה ורעיון אחד לעוד מחשבות ורעיונות אחרים כפי שהסברנו, לא כן אם היא עומדת ולא עושה פירות  ורצה ממקום למקום. 1

 

​

פירוש תהילים פרק ל"ז

​

​

ד'. "וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ." 1
הנה אפשר שרמז דוד המלך ע"ה בתוך פסוק זה את האופן שעל ידו אפשר להתענג
על השם ושיתן לנו משאלות ליבנו. וכך הוא הפירוש: "והתענג על יהוה" סופי תיבות "גלה" "ויתן לך משאלות ליבך" ראשי תיבות אותיות "מולל" כלומר: הדרך ל.. "והתענג על יהוה" היינו להתענג על השם זה לגלות אותו יתברך כלומר את רצונו שנדע איך לעובדו באמת וזה שסופי תיבות של "והתענג על יהוה" השם יוצא "גלה" כפי שהסברנו, ונשאלת השאלה איך מגלים ויודעים את רצונו יתברך באמת כל אחד לפי עניינו האישי וזוכים לדבקות בו? את זה רמז בראשי תיבות של "ויתן לך משאלות ליבך" כפי שכבר כתבנו שראשי תיבות שלהם יוצא אותיות "מולל" שמולל הוא עניין כריתה כלשון "המצודת ציון" על הפסוק "בבוקר יציך וחלף לערב ימולל ויבש" ועוד ראיה מביא "המצודת ציון" ממזמור קי"ח-י "כל גויים סבבוני בשם יהוה כי אמילם" שאמילם הוא עניין כריתה גם כן. וההסבר הוא שמגלים את הקב"ה על ידי שכורתים את כל המסכים המבדילים בינינו לבינו שהם הקליפות שנוצרו מחטאנו כידוע מכל הספרים בבחינת מה כתוב בנביא (ישעיהו נ"ט-א) הן לא קצרה יד יהוה מהושיע ולא כבדה אוזנו משמוע כי אם היו מבדילים בינכם לבין אלוהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מיכם משמוע. וזה פירוש מה שכתוב (תהלים ק"ו-ב) "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" היינו רק מי שימלל (יכרות כפי שהסברנו) גבורות יהוה שהם הדינים כלומר המסכים המבדילים כנזכר שהם הם העוונות רק הוא יזכה ויוכל להשמיע כל תהילתו היינו לעובדו ולהללו באין מפריע או מעכב. ורמז את המילה "מולל" בפסוק "ויתן לך משאלות ליבך" כנזכר להגיד לך שזה צריך להיות משאלות ליבך להסיר ולכרות את כל המסכים המבדילים בינך לבין הקב"ה היינו שזה העיקר וזה מה שמעכב את תשובתך ח"ו ועל ידי זה תזכה לגלות את הקב"ה שזה יוצא מסופי תיבות של "והתענג על יהוה" לומר לך שאין לך עונג גדול יותר מזה לגלות את השם תברך. 1

​

 

י'. "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ." 1

פירוש: כתוב בגמרא (ברכות דף יח-ב) והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, עד כאן הגמרא. רש"י ז"ל:ורשעים אינם יודעים מאומה, שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים. ולאחר שהבנו שרשעים בחייהן קרויין מתים יש להבין הכיצד הדבר? והלא חיים הם ואיך זה שיקראו מתים? והתירוץ לדבר מובא בספרים הקדושים שלכל דבר בעולם הזה יש שורש רוחני למעלה בשמים שמחייה אותו ומכיון שהרשעים קילקלו במעשיהם הרעים נמצא שורשם הרוחני בשמיים בבחינת מיתה ללא חיות כי הלא כתוב (דברים ד פסוק ד) ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם חיים כולכם היום. כי רק הדבוק בתורה במצוות ובמעשים הטובים נחשב לדבוק בקב"ה שהוא מקור החיים בסוד הפסוק (נחמיה ט) "ואתה מחיה את כולם". והרשעים במעשיהם הרעים ניתקו עצמם מהקב"ה שהוא שורש חיות כל הדברים. וזה שאומר הפסוק "ועוד מעט ואין רשע" כלומר כדרך שאר העולם שנפטרים והולכים מהעולם, אבל!! ממשיך ואומר "והתבוננת על מקומו ואיננו" כלומר אם תתבונן כבר עכשיו!! שהוא חי על מקומו היינו על שורשו הרוחני שהוא אחוז בו תראה שכבר עכשיו איננו,וזה "והתבוננת על מקומו ואיננו" כי שם בשורשו הוא בבחינת מיתה. וזה רשעים בחייהן קרויין מתים. 1

 

​

טז. "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק מֵהֲמוֹן רְשָׁעִים רַבִּים." 1

פירוש: תחילה אקדים ואביא לך מה שכתוב במסכת חגיגה דף טו-א. שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב (קהלת ז-יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים אמר לו כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות ברא ימים ברא נהרות אמר לו ר"ע רבך לא אמר כך אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא

גן עדן ברא גיהנם כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים אחד בגן עדן אחד בגיהנם זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם עכ"ד. ומובא בספר שמירת הלשון חלק ב פרק ח. וזה לשונו: והנה לכאורה יקשה הלא אלהים אמת הוא ושופט צדק וגם לאיזה צדיק נותנים זה? אכן ביאור הדבר כגון: ששניהם דרים בעיר אחת והרשע מתלוצץ תמיד על הנהגתו של הצדיק על תורתו ועל עבודתו ומטיל דופי עליו בעיני הבריות. והצדיק מתחזק וסובל עלבונו ואינו בא בריב עמו, והולך בדרך השם ותורתו ועבודתו. אז כשיבואו לדין לעתיד לבוא הרשע מאבד חלקו בזכויותיו. כי מלבד שהוא לא רצה לעבוד להשם עוד היה מתלוצץ ממי שהוא עובד השם וגם קירר ע"י זה עבודת השם בעיני הבריות. ולמי שייכות כל זכויותיו? לצדיק שכנו שהיה מתלוצץ עליו וגרם לו בזיון וכלימה, וגם היה צריך להתחזק תמיד ולא להתרפות מעבודתו וזהו שאמרו: "נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן" עכ"ד. ומתוך שאמרו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וגו.." ואמרו "חלק" לרמוז שהקטן לפי קוטנו והגדול לפי גודל מעלתו ואע"פ שלרשע יש

חלק בכל זאת בוודאי קטן הוא עכד"ק. וזהו שאומר הפסוק "טוב מעט לצדיק" 1

היינו טוב מעט חלקו של הרשע בגן עדן לצדיק לפי ערכו הפחות, אבל ייטב לצדיק לכשזה יהיה "מהמון רשעים רבים" שאז וודאי יתווספו ויתרבו כל החלקים הקטנים של הרשעים לצדיק ויהיה לו שכר הרבה. 1

​

​

כג'. "מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ, וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ." 1

פירוש: רבות נכתב ודובר בעניין הידיעה של השם והבחירה של האדם והרמב"ם כתב: דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ועל זה נאמר באבות ג-טו. הכל צפוי והרשות נתונה. וחז"ל שיבחו את מעלת ההשתדלות וזה שאומר אדוננו דוד המלך "מהשם מצעדי גבר כוננו" היינו אע"פ שמהשם כל תנועה ותנועה של אדם ככתוב בגמרא בחולין דף ז-ב. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה שנאמר: מהשם מצעדי גבר כוננו. עדיין השם נתן בחירה וחפץ הוא שיבחר האדם בטוב וזה "ודרכו יחפץ" כלומר ודרכו של זה האיש

ובחירתו בטוב יחפץ השם. 1

​

​

כד'. "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ." 1

פירוש: תחילה לפירוש נקדים ונביא מה שכתוב בגמרא (ברכות דף ה-ב.)  רבי

יוחנן חלש (חלה) על לגביה רבי חנינא (נכנס אצלו רבי חנינא) אמר ליה חביבין עליך יסורין? (אמר לו רבי חנינא חביבין עליך יסורין?) אמר ליה לא הן ולא שכרן (אמר וענה לו רבי יוחנן לרבי חנינא לא הן, כלומר: היסורין ולא שכרן) אמר ליה הב לי ידך (אמר לו רבי חנינא לרבי יוחנן תן לי ידך) יהב לי ידיה ואוקמיה (נתן לו ידו והעמידו מחוליו) וכתב האר"י הקדוש בשער מאמרי רז"ל מסכת ברכות על גמרא זאת וזה לשונו: כבר הודעתיך בפסוק ידע שור קונהו כו' כי בשם יל"י שהוא שם השני של שם ע"ב בו העלה מרע"ה (משה רבנו עליו השלום) לארונו של יוסף ושם נתבאר טעמו וגם סגולת זה השם להקים את החולה מחוליו ולכן נרמז בר"ת (בראשי תיבות) יהיב ליה ידיה שהוא ר"ת (ראשי תיבות) יל"י ובכן ואוקמיה כו' ולכן צריך שיאמר לחולה הב לי ידך ואז יתן ידו החולה ואז יאמר לו המעמיד אותו יהב ליה ידיה ואוקמיה ויכוין בר"ת של השם הנזכר (יל"י) עד כאן דבריו. והנה לאחר שנתבאר מדברי האר"י הקדוש על הגמרא שהבאנו שבראשי תיבות של יהיב ליה ידיה שהוא שם יל"י כנזכר המסוגל לרפואה נתרפא החולה, בזאת ניתן לפרש את הפסוק מתהילים שהבאנו בתחילה והוא: "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ" וכך בס"ד יתבאר הפסוק: "כי יפול לא יוטל" שראשי תיבות של יפול לא יוטל יוצא יל"י דהיינו גם כי יפול החולה למשכב בזכות שם יל"י לא יוטל דהיינו לא ישאר מוטל בחוליו, אלא יבריא. וזה "כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל" ר"ת יל"י כפי שהסברנו ומסיים הפסוק: "כִּי יְהוָה סוֹמֵךְ יָדוֹ" זה כנגד זה שמבריא את החולה סומך ידו ומבריאו מחוליו בזה שאומר לו הב לי ידך ומכוון בשם הנזכר. תודתינו נתונה למי שסייע רבות בהבאת המקורות מדברי רבנו האר"י ז"ל. 1
 

​

ל'. "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו. צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ." 1

פירוש: הנה ידוע כי יש שלושה מיני בחינות בצדיקים, אשר שלושתם רמוזים במסכת אבות פרק ב' משנה א' שכתוב שם: "עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים" ונסביר את שלושת הבחינות בפרקי אבות אשר כתובים כסדר מהבחינה העליונה לתחתונה יותר, ונקשר אותם ב"ה לפסוקים בתהילים שהבאנו בתחילה אשר שם הם רמוזים באותו פסוק אך לא לפי הסדר באבות. וכך הפירוש באבות: "עין רואה" זהו הצדיק הגדול במעלה, שמספיקה הבטה בו בכדי להתעורר לתשובה ולהבין כמה אנחנו רחוקים מהשם יתברך. וזה לשון ליקוטי מוהר"ן תורה יט. "כי צריך לזכך את הפנים, שיוכל כל אחד לראות את פניו בפנים שלו (כלומר בפני הצדיק) כמו במראה (כלומר שיראה חסרונו ע"י ההבטה בצדיק כאדם המביט במראה טרם שיוצא מביתו ויודע מה הוא צריך לסדר בעצמו) עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר (מצד הצדיק) יתחרט חבירו תכף על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו (היינו בפני הצדיק) כי על ידי שיביט בפנים שלו, יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משוקע בחושך. עד כאן לשון הספר. וזאת הבחינה הראשונה כזכר והיא: "עין רואה" כלומר שמספיק שהעין תראה את הצדיק. והבחינה השניה היא: "ואוזן שומעת" שאומנם כאן הבטה לבד בצדיק לא תעזור לעורר הנפש, אך כשיפתח הצדיק את פיו בדברי תורה ומוסר מיד יתעורר הלב לתשובה כמו שאומרת הגמרא (ברכות דף ו-ב) אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעין. עד כאן הגמרא. והבחינה האחרונה היא "וכל מעשיך בספר נכתבים" כלומר שישנם צדיקים ויראים אשר לא תועיל בהם ההבטה וגם לדרוש ולעורר לבבות אינם יודעים כפי שכתוב (שמות-ד) "לא איש דברים אנוכי". כי יש צדיקים גדולים שיש בהם הרבה תורה ויראת שמיים אך אין זה מדרכם וטבעם לדרוש ולעורר לפי תכונת מזגם. והם יושבים וכותבים חידושי תורה ומוסר לישראל ומעוררים ליבם לאביהם שבשמים, וזה: "וכל מעשיך בספר נכתבים" כלומר שכל מעשה צדקותם ותורתם בספר שהם כותבים נכתבים וזה: "וכל מעשיך בספר נכתבים" ועתה בעזר השם יתברך נראה איך שלושת הבחינות שמנינו רמוזים בפסוקים שהבאנו מתהילים בתחילה. וכך נקביל את הפסוקים: "פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט" כלומר בזמן שפי הצדיק ייהגה וידבר בחוכמה שהיא התורה אזי רק אז יצליח לעורר נפשות כנגד "ואוזן שומעת" כפי שכתבנו שראיה לבד לא תועיל לעורר הנפש וכל אדם שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעין. וממשיך ואומר: "תורת אלוהיו בליבו לא תמעד אשוריו" בליבו דייקה שאינו יודע לדרוש אך מעורר את ישראל ע"י ספריו, וגם הוא "לא תמעד אשוריו" ("ימעדו רגליו." כלומר שגם הוא מצליח) והוא כנגד: "וכל מעשיך בספר נכתבים" והבחינה האחרונה בתהילים שבמסכת אבות היא ראשונה, היא: "עין רואה" כפי שהבנו מליקוטי מוהר"ן שמספיקה לאדם ראיה והסתכלות בצדיק על מנת לראות ולהבין את גודל ריחוקו מהקב"ה כנזכר, וזה שמסיים בתהילים: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. כלומר בזמן שהרשע צופה ומביט בצדיק וזה: "צופה רשע לצדיק" אזי תכף שרואה את פגמיו וחסרונותיו בפניו של הצדיק כפי שהבאנו: "עד אשר בלא תוכחה ובלא מוסר יתחרט חבירו על מעשיו, רק ממה שיביט בפנים שלו, כי על ידי שיביט בפנים שלו, יראה את עצמו כמו במראה, איך פניו משוקע בחושך. (ליקוטי מוהר"ן תורה יט.) והרשע שלא חפץ לתקן דרכיו ומעשיו תכף שמביט וצופה בפני הצדיק שזה: "צופה רשע לצדיק" אזי תכף "ומבקש להמיתו" שמגודל העלבון שרואה איך פניו משוקע בחושך על ידי ההבטה בצדיק לא יכול לסבול עלבון שכזה ותכף "ומבקש להמיתו" וזה: "ועין רואה" והנה מנינו שלושתם. 1

​

​

ל'. "פִּי צַדִּיק יֶהְגֶּה חָכְמָה וּלְשׁוֹנוֹ תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט. תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ לֹא

תִמְעַד אֲשֻׁרָיו." 1

פירוש: מכיון שרבו הדרשנים העוסקים עם הציבור וכולם שמם הולך לפניהם בתארים ובמעלות שמשבחים אותם על רוב תורתם וצדקותם וגם חסידים לא יחסרו להם בא דוד המלך ונותן לנו פטנט שעל פיו ידע וירגיש כל אדם בדרשן או בכל האומר דבר תורה אם צדיק הוא ואם לאו ומתחיל ואומר ש.."פי צדיק יהגה חכמה" היינו בזמן שפי הצדיק הוגה ומדבר בחכמה שהיא התורה אמורים אנו להרגיש בעצמנו את הבחינה של המשך הפסוק והיא "ולשונו תדבר משפט" כלומר שבזמן שלשונו מדברת בדברי תורה אמורים אנו לחוש יראת שמים כאילו ממש ברגע שמדבר בדברים הנוגעים לחסרוננו אנו עומדים למשפט ונידונים ומרגישים בצער כצערו של אדם הנשפט על מעשיו הרעים וזה: "ולשונו תדבר משפט" כמו שאומרת הגמרא (ברכות ו-ב) וא"ר חלבו אמר רב הונה כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין עכ"ד. ומכיון שדבריו נשמעין ומדבר בדברים הנוגעים לחסרננו ולמעשנו הרעים ואנו חווים את הרגש המשפט שאנו נשפטים כאילו ברגע שמדבר ממש זה סימן וראיה ש.."תורת אלוהיו בליבו" ושמא תבוא לומר

שלצער אותנו הוא בא בדבריו לזה כותבת הגמרא (חגיגה ה-א) א"ר חנינא בר

פפא כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד עכ"ד. וזה "לא תמעד אשוריו" 1

היינו שגם מזה הצער נזכה לתועלת ולא יצא הצדיק מפסיד אותנו בזה הצער

אלא אדרבא יצאנו מורווחים. 1

 

 

לב'. "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. יְהוָה לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ." 1

פירוש: כבר דרשו חז"ל בסוכה דף נב-ב. שפסוק זה מדבר על יצה"ר שבכל יום מתגבר על האדם להחטיאו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ובאותו מזמור כתוב "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו אדני ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו" ויש לומר שבחרו בפסוק זה דווקא ולא בדומה לו מסיבות אלה: אמר "צופה רשע לצדיק" ולא אמר זומם לרמוז לך את מה שכתוב באבות שהכל   צפוי   והרשות   נתונה   היינו   שהכל   צפוי   בעיני   הקב"ה אם יכשל הצדיק בעברה ואם לאו אך הרשות נתונה ביד הצדיק לא להכשל, ועוד אמר "ומבקש להמיתו" ולא ובא להמיתו או רוצה להמיתו לומר לך שבמקרה של הצדיק צריך בקשה מיוחדת מאת השם ואישור ממנו בכדי לבוא ולהתגרות בצדיק כפי שהשטן קטרג על איוב וקיבל רשות מהקב"ה לנסותו אך הזהירו הקב"ה באומרו לשטן: הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידיך. וממשיך הפסוק ואומר: "השם לא יעזבנו בידו", ולא אמר לא יתננו

בידו לומר לך שגם הצדיק עלול לחטוא בשוגג ולהתפס במלכודת היצה"ר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אך תפיסתו ביד היצר היא לזמן מועט כי תכף יעשה תשובה ויתחרט ויתקיים בו מה שכתוב במזמור שלנו "כי יפול לא יוטל כי השם סומך ידו". היינו גם אם יפול ביד היצר לא לאורך זמן יהיה זה ולא ישאר מוטל ללא עזרה "כי השם סומך ידו" ויודע שנכשל בשוגג כתוצאה מתחבולותיו של היצר. וראשי תיבות של ל'א י'עזבנו ב'ידו ו'לא יוצא ליבו לרמוז מה שאמרו חז"ל שצדיקים ליבם מסור בידם ורשעים מסורים ביד ליבם והראשי תיבות של ליבו יוצא בדיוק כשהפסוק אומר" לא יעזבנו בידו ולא" מידה כנגד מידה כשם שלב הצדיק מסור בידו כך הקב"ה לא יעזבנו בידו של היצה"ר. 1

 

 

לד'. "קַוֵּה אֶל יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ." 1

פירוש: הגמרא בברכות דף לב-ב אומרת: א"ר חמא בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כז-יד) קוה אל השם חזק ויאמץ ליבך וקוה אל השם עכ"ד. היינו קיווי אחר קיווי. וכאן אומר הפסוק "קוה אל השם" פעם אחת ואם לא נענתה ואין לך כח לחזור ולהתפלל אז לפחות "ושמור דרכו" שלא תרשיע יותר ממה שאתה ותאמר מה שנאמר באסתר וכאשר אבדתי אבדתי, וגם כאן לא תאחר הישועה לבוא "וירוממך" או יאמר אם תקוה אל השם בזה שתשמור דרכו היינו את דרכו שבה הוא מקוה אליך אז בוודאי שירוממך כי הוא מקוה אליך יותר ממה שאתה אליו. 1

 

 

לח'. "וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה." 1

פירוש: סופי תיבות ופשעי'ם נשמד'ו יחדי'ו אחרי'ת יוצא מוות רמז לכך שבאחרית הימים ישמדו ויכרתו הפושעים בקב"ה. 1

 

 

פירוש תהילים פרק ל"ח

 

יא'. "לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר עֵינַי גַּם הֵם אֵין אִתִּי." 1

הנה ידוע ומפורסם הדבר שבשנים האחרונות המדע הולך מגלה ומוצא ראיות ודברים שכתובים בחז"ל אלפי שנים, ויש גם ספרים שלמים שנמצאים בקטגוריית "תורה ומדע" שנכתבו בעניין. תחילה נביא את דברי חז"ל שכתובים במסכת עבודה זרה דף כח-ב. "ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחה לה עינה בשבתא צווחא

וליכא דאשגח בה פקעא עינה למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכולה

בשבת מאי טעמה? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" עכ"ד. ובתרגום חופשי: "אותה אמה שהייתה אצל מר שמואל וקדחה (שרפה) לה העין החלה לצווח ולא היה מי שיתייחס אליה נפקעה עינה, למחרת יצא מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה (מעין תרופה לעין) בשבת מה הטעם? שאור העיניים מעורין ואחוזים בתרפשי הלב," עד כאן תרגום חופשי. וזה שאומר הפסוק: "ליבי סחרחר עזבני" היינו שהלב ח"ו ניזוק, והראיה לדבר "כחי ואור עיני גם הם אין איתי". כפי שאומרת הגמרא: "דעינא באובנתא דליבא תלו" (שאור העיניים מעורין ואחוזין בתרפשי הלב) ולסיום אצטט לך רק כותרת ממחקר מדעי שגילה שניתן לאבחן מחלות לב דרך העין וזה ציטוט כותרת המחקר: בעיות בעיניים - סימן אזהרה מוקדם למחלות לב. חוקרים מצאו כי נבדקים שאצלם נמצאה רטינופתיה - פגיעה בכלי העין הנראית בבדיקה פשוטה אצל רופא העיניים, נמצאו בסיכון מוגבר ללקות בהתקף לב קטלני לפני הסימנים הראשונים המקובלים, ד"ר איתי גל. שהקב"ה יזכה אותנו לאמונה תמימה ופשוטה בדברי חז"ל ראשונים ואחרונים כאבותינו ע"ה בלי ראיות וסימוכים לדבריהם ששכינה דיברה מגרונם אמן. 1

 

 

יט'. "כִּי עֲו‍ֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי." 1

פירוש: רמז למה שאומרת הגמרא בברכות דף לד עמוד ב.: ואמר רב כנהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר: (תהלים לב-א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. וזה שאומר הפסוק "כי עווני אגיד" היינו שאגיד ואפרסם את עווני ברבים אז.. "אדאג מחטאתי" אדאג ואחוש לדברי הגמרא שמה אקרא חצוף. 1

 

 

פירוש תהילים פרק ל"ט

 

ד'. "דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי." 1

פירוש: תחילה אקדים ואביא לך מה שכתוב בספר דרך פיקודך של רבנו אלימלך מדינוב מחבר בני יששכר עמוד רצ"א אות ג' מצווה לא תעשה לך וזה לשונו: ובפרט כפי מה שקיבלנו מרבותינו בפסוק נפשי יצאה בדברו שיש שיעור לאדם כמה ידבר כל ימי חייו ואם ירבה לדבר שלא במקום מצווה הנה ממעט החיות של שונאי ישראל וזה נפשי יצאה בדברו וכל שכן אם ידבר חס וחלילה דברים אסורים לשון הרע ורכילות  עכ"ד.  וזה  שאחרי  שאמר: "דברתי  בלשוני"  מיד  הסמיך  לו

הודעני השם קיצי" לפי שירד משיעור מכסת המילים שנקצבה. 1"

 

 

ה'. "הוֹדִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי. הִנֵּה טְפָחוֹת

נָתַתָּה יָמַי." 1

פירוש: ע"פ הגמרא שאומרת משעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא לעולם שנאמר: "רגלי חסידיו ישמור". דוד המלך ע"ה מבקש לדעת את קיצו היינו מספר שנות חייו וזה "הודיעני השם קיצי" וע"פ הגמרא שהזכרנו משעברו וגו.. יעשה דוד המלך חשבון של "ומידת ימי מה היא"? היינו כמה הספקתי לחיות עד היום, שהלא היה חסיד קדוש עליון וידע בעצמו שלא חטא מעולם וממילא רק יצטרך לעשות חישוב מתי יעברו רוב שנותיו ואז יהיה מובטח לו שלא יחטא לעולם וזה "אדעה מה חדל אני" היינו שאדעה בהבטחה ממך מתי מובטח לי שחדל אני מלחטוא לפניך בלא בחירה כביכול שאז יסור ממני היצר הרע ולא יתגרה עוד. ושמה תאמר שהחישוב של "ומידת ימי מה היא" כפי שהסברנו היינו שלא חטאתי לפניך ורק אצטרך לחישוב של רוב שנותי עברו עלי בקלות? לזה סיים "הנה טפחות נתתה ימי" היינו שעליתי במעלות התורה והקדושה טפח ועוד טפח שאין התורה ירושה לך מאבותיך ככתוב באבות. 1

 

 

י'.  "נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ. הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי. בְּתוֹכָחוֹת עַל עָו‍ֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ." 1

אומרת הגמרא בברכות דף סב-א קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי. כלומר שתחילה צריך לשתוק ולקבלם באהבה ולאחר מכן לבקש רחמים. וזה הפירוש: מקבל אני עלי את היסורים באהבה ובשתיקה וזה "נאלמתי" (היינו שמשים אני עצמי כאילם) "לא אפתח פי" להתלונן "כי אתה עשית" והבאת עלי את היסורים בצדק וברחמים לנקותי, ומשום שאני עומד בדברי הגמרא שהבאנו בתחילה שאומרת קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי "הסר מעלי ניגעך" שאם לא כן ח"ו "מתגרת ידיך אני כליתי" והראיה שאני מודה שחטאתי שהלא אין יסורים בלא חטא וכו... היא ש..  "בתוכחות על עוון יסרת איש" ומכיר אני בעצמי שחטאתי וקיבלתים בשתיקה תחילה ולאחר ביקשתי רחמים על כן "הסר מעלי ניגעך". 1