'פירוש תהילים פרק נ

​

טז'. "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ. וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה." 1

פירוש: הנה ידוע כי ההבדל בין חוקות למשפטים הוא שחוקות הם מצוות שאין עליהם טעם ורק הקב"ה יודע את טעמם כמו שכתוב ( במדבר יט) על עניין פרה אדומה: זאת חוקת התורה אשר ציווה יהוה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה וכו.. רש"י על המילים: זאת חוקת התורה "לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. כלומר שהיא גזירה שאין בה טעם שהתורה גילתה אותו וצריך לקיימה ללא ספק או הרהור. ולעומת זאת משפטים הם מצוות שיש עליהם טעם והשכל מחייבם  כי מובנים הם לכל כי הם המצוות המוסריות כמו הגניבה הרצח הניאוף עם אשת איש וכו.. ככתוב  (שמות כא-א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רש"י על המילים: "אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים (ולא יותר מזה) עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם ט-ע-מ-י הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים ל-פ-נ-י-ה-ם כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם. עד כאן רש"י. ועל פי הקדמה זו כך יהיה פירוש הפסוקים: "ולרשע אמר אלוהים מה לך לספר חוקי" כלומר אתה יושב עוסק בתורה ומספר מחוקי שהם מצוות שאין עליהם טעם כפי שהבאנו וממשיך "ותישא בריתי עלי פיך" בריתי דייקא!! היינו תורתי שלי שרק לי ש טעם עליהם. ולמה הוא כזה רשע? ממשיך הפסוק ואומר: "ואתה שנאת מוסר" שהם המשפטים והמצוות שהשכל מחייבם מפני שהם מדברי מוסר כפי שהבאנו וממשיך "ותשלך דברי אחריך" כלומר בזה שאתה מזלזל במצוות המוסריות אתה מגלה בזה שאתה משליך את כל דברי הן החוקות והן המשפטים אחריך, כי מצוות שהשכל מחייבם אתה לא מקיים מה לך במצוות שרק לי יש טעם עליהם? וזה שגומר הפסוק "אם ראיתה גנב ותירץ עימו ועם מנאפים חלקך פיך שלחת ברעה" וכל אלה מצוות שהשכל מחייבם ואפילו לגוי. 1

 

 

יח'. "וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה." 1

פירוש: רמז מובהק וברור על מה שכתוב שברית המעור וברית הלשון מכוונות זו כנגד זו שנאמר כי ברית כרותה לשפתיים. וזה שלאחר שאמר "ועם מנאפים חלקך" מיד כתב "פיך שלחת ברעה". 1

 

 

פירוש תהילים פרק נ"א

 

ד'. "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד וכו.. תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין." 1

פירוש: כהקדמה לפירוש אביא והעתיק לך מספר ליקוטי מוהר"ן תורה ו' סימן ג' וזה לשונו למעט המרכאות שעשינו : "ואפילו אם יודע אדם בעצמו שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה, כי מתחילה, כשעשה תשובה, עשה לפי השגתו (לאותו העת שעשה) ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, (כלומר שהמשיך להתקדם בעבודת השם יתברך) בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא, לפי השגתו שמשיג עכשיו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות (ביחס למה שהשיג בהמשך) נמצא שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, על שהתגשם את רוממות אלוקותו. עד כאן לשונו. וכך פירוש הפסוקים: "הרב כבסני מעווני ומחטאתי טהרני" הכתיב: "הרבה" והקרי: "הרב", לומר לך שבתחילת תשובתו של האדם הוא יזדקק להרבה כיבוסים היינו נקיונות שינקוהו מן השמים, כי טרם התבררה לו האמת בשלמות כי כל יום הוא מגלה דברים חדשים שאתמול לא ידע באיסור והתר, במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום וכו.. ועושה תשובה מחדש ומנקים ומכבסים אותו שוב ושוב, ובלתי נמנע שיכשל בתחילה כפי שכותבת הגמרא (גיטין דף מג-א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן. וזה: "הרב (הרבה כתיב) כבסני מעווני ומחטתי טהרני" ואז מפעם לפעם מתשובה לתשובה, מידיעה לעוד ידיעה מכיר ויודע האדם בעצמו בכל יום מחדש יותר ויותר שביום שלפניו היה חוטא ביחס להיום. כפי שהבאנו את דברי רבי נחמן שאמר: "כי מתחילה, כשעשה תשובה, עשה לפי השגתו,ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא, לפי השגתו שמשיג עכשיו, בודאי השגתו הראשונה הוא בחינת גשמיות, ונעצור רגע מליקוטי מוהר"ן וזה שממשיך הפסוק "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" כלומר בכל יום אני מגלה את שפשעתי לפניך אתמול כי נתווספה ידיעה ותשובה שלא ידעתי עליה לפני כן וזה: ."כי פשעי אני אדע" "אדע" דייקה! לשון עתיד כלומר שרק כעת אני יודע שפשעתי. ונמשיך מליקוטי מוהר"ן מהנקודה שעצרנו: "נמצא שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה על שהתגשם את רוממות אלוקותו עד כאן לשונו. ועבר מפשע לחטא ככתוב: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" לרמוז לך שני דברים האחד שאע"פ שבתחילה לא ידע איזה איסור או חיוב בעבודת השם,  יחשב הדבר לפשע ח"ו ככתוב באבות (פרק ד' משנה יג) רבי יהודה אומר,הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון. עכ"ד. כלומר בשפה של ימינו "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מהעונש" לזה התחיל ואמר: "כי פשעי אני אדע" כפי שכתבנו שבכל פעם מגלה הוא שפשע ביום שלפניו, ועבר לחטא ככתוב: "וחטאתי נגדי תמיד" לרמוז לך את הגמרא (יומא דף פו-ב) "אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות".כלומר לאחר שעשה תשובה הזדונות נהפכו לשגגות, כל האמור כאן הוא בתשובה מיראה ובהמשך הגמרא מביא ראיה מפסוקים שמתשובה מאהבה זדונות נהפכין לזכויות עי"ש. אלו הסיבות שקפץ מפשע לחטא. ואז בפסוק: ט' ממשיך ואומר: "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין" כלומר: לאחר שעשיתי תשובה על תשובתי הראשונה מפאת קוצר דעתי אז, והתקדשתי קדושה על קדושה כעת ריבונו של עולם מידה כנגד מידה כפי תשובתי והשגתי החדשה "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין". 1

 

 

י'. "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ." 1

פירוש: הנה אפשר לרמוז עניין פסוק זה להקבילו ולקשרו במה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי-טו) "שמועה טובה תדשן עצם" וכך יהיה ההסבר: "תשמיעני ששון ושמחה" זה "שמועה טובה" היינו "תשמיעני" שהוא לשון שמועה, שמתפלל לקב"ה שישמיע אותו שמועה טובה וזה שממשיך "ששון ושמחה" כלומר שמועה שיש בה ששון ושמחה שהיא שמועה טובה. ואז יתקיים המשך הפסוק "תגלנה עצמות דיכית" שזה כנגד מה שסיים הפסוק במשלי: "תדשן עצם". 1

 

 

י'. "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ." 1

כתוב בליקוטי מוהר"ן תורה ד'. ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב) ותהי עוונותם על עצמותם וכל עברה יש לה צרוף אותיות וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו... עכ"ד. וזה אחרי שאמר אדוננו דוד המלך ע"ה "תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲ-צָ-מ-וֹ-ת דִּכִּיתָ" מייד ביקש  "הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכָל עֲו‍ֹנֹתַי מְחֵה" שלא יכול להיות ששון ושמחה ושתגלנה עצמות דכית שעליהן חקוקים צירופי העברות ללא המשך הפסוק "הסתר פניך מחטאי וכל עוונותי מחה". 1

 

 

פירוש תהילים פרק נ"ה

 

טז'. "יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם." 1

פירוש: כהקדמה נביא מה שכתוב  (קהלת יב-יד) "כי את כל מעשה (האדם) האלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע"  וכותב רש"י  ז"ל על הכתוב: "על כל נעלם" רש"י: אפילו על השוגג. ועל מה שאמר הפסוק "אם טוב ואם רע" רש"י: אפילו נכשל במצווה, כגון נותן צדקה לעני בפרהסיא. דהיינו גם על הטוב הקב"ה ח"ו שופט את האדם  אם עשה את המצוה  כדין וכהלכה כפי הדוגמא שמביא רש"י על זה שנותן צדקה לעני בפרהסיא (לעיני כולם) ובכך גורם לו להתבייש בזה שרואים אותו אנשים מקבל. והגמרא (בבא קמא דף נ-א) אומרת: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יותרו חייו" (קללה שימות מי שאומר כן). ולאחר הקדמה קצרה זו, שכולה עוסקת בעומק הדין אשר הספרים הקדושים מלאים מזה העניין עד היכן מגיע הדין ח"ו ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהילים לו-ז) "משפטיך תהום רבה" כלומר שהמשפט והדין יורדים עמוק עד הפרט האחרון והקטן ביותר ולזה המשיל את עומק הדין לתהום עמוקה. ואין זה המקום להאריך רק הבאתי בקצרה מה שאפשר למען לא לעקב את הקורא והדברים ידועים לכל והרוצה להתבונן והלשכיל יותר יעיין בספרים ויחרד ליבו על עומק הדין. וכעת נסביר את הפסוק שהבאנו בתחילה והוא: "ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם" אמר: "ירדו שאול חיים" כלומר שירדו לשאול שהוא אחד משמותיו של הגיהנם ויענשו שם, וכל זאת למה? "כי רעות במגורם בקרבם" אם ניקח את הראשי תיבות של: "רעות במגורם בקרבם" נקבל את המילה: "רבב" כלומר למה "ירדו שאול חיים"? כי.. "רעות במגורם בקרבם" דהיינו על רבב של "רעות במגורם בקרבם" שמשם יוצא הראשי תיבות יצטרכו לרדת שאול חיים ולשלם וליתן את הדין ועל כלום לא מוותרים בשמים רק שעל הכל יש תשובה. 1

 

 

יח'. "עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי." 1

פירוש: הנה שמעתי שראשי תיבות של ש'מ'ע' הם שחרית מנחה ערבית כלומר בזכות שלשת התפילות הנ"ל הקב"ה מקבל את תפילותינו. וזה שאומר כאן " ערב ובקר וצהרים " שהם שלשת התפילות "אשיחה ואהמה" כלומר אתפלל אותם "וישמע קולי" היינו הראשי תבות של שמע וזה וישמע קולי שבזכותם יקבל את תפילותי. 1

 

 

כ'. "אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים." 1

פירוש: אפשר לפרש בדרך צחות כי היום רוב העם שופטים את האדם על פי מראהו החיצוני ואדם דתי ירא אלהים חייב בעיניהם להיות לבוש בחליפה מגבעת זקן וכו'... וזה אומרו כאן "אשר אין חלפות למו" היינו שאתם סבורים שאלו שאין להם חליפות מגבעת זקן וכו.. הם לא יראי השם וזה ששאול בתמיה "ולא יראו אלהים"? 1

 

 

כא'. "שָׁלַח יָדָיו, בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ. חָלְקוּ, מַחְמָאֹת פִּיו." 1

במסכת שבת דף קנב-א. מכנה רבי שמעון בן חלפתא את איבר התשמיש "משים שלום" היינו שעושה שלום בבית בין איש לאשתו בזמן שמקיימים מצוות בוראם. וכאן אומר הפסוק: "שלח ידיו בשלומיו" כלומר ששלח ידיו באבר התשמיש שמשים שלום שלא לשם שמים אלא לנאוף וזה שממשיך "חילל בריתו" ומכיוון שברית המעור וברית הלשון אחד הם כידוע שנאמר כי ברית כרותה לשפתיים

וכשפוגם בזה נפגם גם זה, לזה המשיך ואמר "חלקו מחמאות פיו" כלומר שהתחיל מדבר בלשון חלקלקות ופגם גם בלשונו. 1

​

​

כד'. "וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ." 1

פירוש: ויש להקשות ממה שאמר: "אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם" והלא עינינו רואות שיש רשעים שמארכים ימים ונפטרים בשיבה. ויש לתרץ שלא
לפשוטו של מקרא התכוון הפסוק. והתירוץ הוא ממה שכתוב: "וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ: (מלכים א פרק א פסוק א)" וכן על אברהם אבינו ע"ה "וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽיהֹוָ֛ה בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל" (בראשית כד-א) שמה שכתוב בדוד ואברהם: "בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים" זה על פי מה שאמרו חז"ל שאברהם ודוד זכו לבוא בחייהם עם כל הימים שחיו באופן מלא ומתוקן במצוות ומעשים טובים כלומר שלא גרעו ח"ו יום אחד מחייהם שהיה חסר ממצוות ומעשים טובים וזה כוונת הכתוב במה שנאמר הן באברהם והן בדוד: "בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים" דהיינו שזכו לבוא לפני השם יתברך עם כל ימי חייהם מתוקנים כזנכר. ועוד ידוע שכשאדם נפטר דנים אותו בשמים אם היה צדיק או רשע לפי רוב המעשים כלומר אם רוב מעשיו ומצוותיו מרובים מעבירותיו, יצא צדיק. ואם להיפך כלומר שעבירותיו ומעשיו הרעים גברו על הטובים שעשה יצא רשע. ועל פי הקדמה זו יתבאר מה שאמר דוד המלך: "אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם" כלומר שלו יזכו לחצות את ימיהם באופן מלא ומתוקן במצוות ומעשים טובים כפי שהסברנו על אברהם ודוד על הפסוק: "בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים" ולפי שלא יחצו ימינם במצוות ומעשים טובים ולאחר שכתבנו שצדיק או רשע נקבע לפי רוב המעשה כידוע, יצאו רשעים בדין וזה: "לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם" כפי שהסברנו. 1

 

 

פירוש תהילים פרק נ"ו

 

ג'. "שָׁאֲפוּ שׁוֹרְרַי כָּל הַיּוֹם כִּי רַבִּים לֹחֲמִים לִי מָרוֹם." 1

פירוש: כתב רבי נחמן מברסלב ע"ה בספר המידות: כשיש לך שונאים למטה, בידוע שיש לך שונאים למעלה. וזה אומרו כאן "שאפו שוררי כל היום" שהם האויבים מלמטה וכל זאת למה? "כי רבים לוחמים לי מרום" היינו האויבים מלמעלה. 1

 

 

ו'. "כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע." 1

פירוש: אמר רבי נחמן מברסלב ע"ה שיותר ממה שהיצר הרע רוצה מהאדם את העברה הוא רוצה בייאוש  ובעצבות  שבאה  לאדם  אחריה(על  מנת  שירפה  מן התשובה). וזה מה שאומר הפסוק "כל היום דברי יעצבו עלי" היינו שכל היום אני מתעצב בדברים שאני אומר לעצמי על פשעי וזה "כל היום דברי יעצבו עלי" ממשיך וגומר "כל מחשבותם לרע" כלומר שכל מחשבתם של אלו הדברים שאני

מתעצב עליהם על רוב פשעי הם להרע לי שאתייאש ואתעצב ממעשי הרעים

וכך ארפה ידי מן התשובה. 1

 

 

ו'. "כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע." 1

פירוש: יש לרמוז פסוק זה במה שאמר רבי נחמן מברסלב ע"ה בספר המידות (המתקת דין אות נ) וזה לשונו: על ידי עצבות חושבים עליו למעלה לרע לו. וכך הוא הפירוש: "כל היום דברי יעצבו עלי" היינו שכל היום אני מדבר דברי עצבות עלי, וזה שאמר רבי נחמן: על ידי עצבות. וממשיך דוד המלך ואומר: כל מחשבותם לרע. וזה שמסיים רבי נחמן: חושבים עליו למעלה לרע לו. וזה כל מחשבותם לרע. 1

 

פירוש תהילים פרק נ"ז

 

ז'. "רֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי כָּפַף נַפְשִׁי כָּרוּ לְפָנַי שִׁיחָה נָפְלוּ בְתוֹכָהּ סֶלָה." 1

פירוש: מתי שיש לי אויבים ומידת הדין מתגברת וזוממים נגדי מזימות וזה "רשת הכינו לפעמי" אז העצה לזה היא "כפף נפשי" היינו לכופף ולהכניע את נפשי לפני השם יתברך ואז אפילו אם "כרו לפני שיחה" להניח בתוכה את הרשת "נפלו בתוכה סלה" שתתהפך עליהם מידת הדין כמו שכתוב במזמור לז: חרבם תבוא בליבם וקשתותם תשברנה. והכל בזכות ההכנעה כאמור. 1

​

​

פירוש תהילים פרק נ"ח

 

ד'. "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב. חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ. אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים." 1

פירוש: בגמרא במסכת יומא דף פ"ב מובא סיפור על מעוברת אחת שהריחה ביום כיפור ורצתה לאכול, שאלו את רבי והשיב שילחשו באזנה שיום כיפור הוא לחשו לה וקיבלה את הלחש והתרצתה. וכותב רש"י ז"ל קיבלה את הלחישה שפסק

העובר מתאוותו. קרא עליה את הפסוק "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" יצא ממנה רבי יוחנן. ובהמשך מספרת הגמרא על אשה מעוברת אחרת שהריחה ושאלו את רבי חנינא ואמר לחשו לה ולא קיבלה את הלחש קרא עליה "זרו רשעים מרחם" יצא ממנה שבתאי אצר פירי. ובאותו עניין מובא בירושלמי מסכת חגיגה פרק שני דף ו עמוד ב על הסיבות שבגינן יצא אלישע אחר לתרבות רעה ובין הסיבות שמונה הגמרא היה שכאשר היתה אמו מעוברת בו והיתה עוברת על יד בתי עכו"ם והריחה ריח של תקרובת מאותו המין ומסביר קורבן העדה על תקרובת עכו"ם והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה (כארס של נחש) כותב קורבן העדה: ונפסק מזגו והיה מתאוה לדבר עברה. יוצא שגם לפי רש"י שהבאנו במסכת יומא וגם לפי קורבן העדה בירושלמי שהתינוק ברחם אמו הוא הוא המתאוה לאותו הריח של דבר העברה או לחילופין מקבל את הלחישה ופוסק מתאותו וכך פירוש הפסוקים: 1

זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב" וכל זה למה? מפני שבזמן עיבורם בבטן"

אמם עברה האם במקרה שלנו אמו של אלישע אחר על יד בתי עכו"ם שהיו

מקריבים תקרובת של עבודה זרה ואז "חמת למו (שהוא הארס) כדמות חמת

נחש" היינו כדברי הגמרא שהיה מפעפע בגופה הריח כאירסה של חכינה כארס של נחש) ואז אלישע אחר קיבל את התכונה של הנחש עצמו ומהי) התכונה? שהפך להיות "כמו פתן חרש יאטם אזנו" ובפני מי אוטם הוא את אזנו? בפני אלה שבאים ללחוש לאמו שיום כיפור היום וזה שמסיים "אשר לא ישמע לקול מלחשים". 1

 

 

י'. "כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ." 1

פירוש: כתוב בדברים פרק ד: ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום. וידוע שלדבקות יש דרגות אין ספור והצדיקים ככל שיהיו גדולים יותר במעלה כך גם ידקדק אתם השם. וזה שאומר הפסוק "כמו חי" היינו באותה מדרגה שהוא צדיק שנקרא חי כך גם אם נכשל בדבר מה מדקדקים איתו באותה דרגה וזה "כמו חרון" היינו חרון אף שיהיה עליו אם נכשל וחטא בדבר מה, וזה על דרך שדרשו חז"ל על הפסוק וסביביו נשערה מאוד מלמד שמדקדק הקב"ה עם חסידיו כחוט

השערה וזה שמסיים "ישערנו". 1

 

​

פירוש תהילים פרק נ"ט

 

ח'. "הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ." 1

פירוש: המשיל דוד המלך ע"ה את מדברי לשון הרע למשתמשים בחרב וכן הוא אומר בני אדם שינהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה וכן אשר שננו כחרב לשונם. ואמרו חז"ל ששני שומרים עשה הקב"ה לאדם לשמרו ולהזהירו שלא ידבר לשון

הרע והם השיניים והשפתיים ונראה ששניהם רמוזים בפסוק זה: "הנה יביעון

בפיהם חרבות" הם השיניים שנמצאים בחלל הפה והם החומה הראשונה

וממשיך... "בשפתותיהם כי מי שומע" הם השפתיים החומה החיצונית. 1

 

 

יג'. "חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ." 1

פירוש: אומרת הגמרא (שבת קמה-ב)  על הפסוק (משלי ז-ד) ציטוט: אמור לכחמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אומרהו ואם לאו לא תאמרהו עכ"ד. וזה שאומר הפסוק "חטאת פימו" היינו מתי יהיה האדם חוטא בפיו בשעה שאומר דברי תורה? וזה "חטאת פימו" היינו שיהיה חוטא בפיו?, מתי שהדברים שאומר יהיו "דבר שפתימו" כלומר דבר שפתיו האישיים שלא על דיוקם כפי שכתובים, וסימן לדבר במזמור נא: "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" כלומר שכל מה שאומר יהיה כאילו אתה פתחת שפתי ודיברת מתוכם דברים על דיוקם ואז יהיה רשות לפי להגיד תהלתך וזה "ופי יגיד תהלתך" ואז ח"ו נלכד האדם בפיו וזה וממשיך "וילכדו". היינו שנלכד. 1