'פירוש תהילים פרק מ
ו'. "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ
אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר. זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה
וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ. אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי.לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ". פירוש: "רבות עשית אתה השם אלוקי" היינו רבים הם הדברים שעשית בעולם בין חסד וזה "רבות עשית אתה השם" בין דין וזה "אלוקי" אבל את הכל לפני שהוצאת אל הפועל הודעת לנו הנביאים וזה "נפלאותיך" היינו הנפלאות שאתה עתיד לעשות וגם "ומחשבותיך" שאתה רק חושב ואפילו לא מוציא אל הפועל כגון גזרה שהייתה ונתבטלה אתה מודיעה "אלינו" הנביאים כמו שאומר הפסוק "כי לא יעשה אדני השם דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ובזאת הנבואה יש שני חלקים ונמנה אותם בע"ה ע"פ סדרם והם: "אין ערוך אליך" היינו ערוך מלשון ערך, שווי וחשיבות שזאת הנבואה הראשונה בלא תועלת עתידית גם לדורות הבאים כמו הרבה נבואות שהתנבאו הנביאים ולא נכתבו בתנ"ך כידוע אלא נכתב מה שנכון לעתיד לקרות עד אחרית הימים והחלק השני הוא "אגידה ואדברה" היינו שכן נאמר אותם ע"פ ציווך כי יש להם מסר אקטואלי ועתידי כמו כל הנבואות שנכתבו והחלק השלישי והאחרון במדרגות הסדר הוא "עצמו מספר" היינו שסוג נבואות אלו "עצמו" וגדלו במעלתן מכדי שנוכל לספרם וזה "מספר" שנספר אותם לאוזן בשר ודם והם בבחינת "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו" ובאלה שלושת סוגי הנבואה "זבח ומנחה לא חפצת" שאין אתה חפץ בקורבנות הזבח והמנחה אלא בתשובה שנאמר "למה לי רוב זבחיכם" ועוד נאמר "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" ועוד גם שאחרי שפסקה הנבואה והייתה בת-קול וזה "אזניים כרית לי" כמו שכותב רש"י ז"ל במקום "לאמור שימעו בקולי" "כרית עשיתם חלולים לשמוע" היינו את הבת-קול וגם אז "עולה וחטאה לא שאלת" שגם כאן לא היית חפץ בקורבנות אלא בתשובה כפי שהסברנו וכשבת - הקול פסקה נשארו לנו רק הספרים ו: "אז אמרתי" והחכמתי לעשות ולאמור לעצמי "הנה באתי" לזה העולם "במגילת ספר" ש.. "מגילת" זו התורה שבע"פ ו.. "ספר" זו תורה שבכתב כלומר שע"י התורה בלבד כעת נדע לבחור בין טוב לרע בלא התראה או אזהרה על פורענויות שעתידות להתרחש בעולם וגם כאן אם נקשיב ונקיים את מצוות התורה ונדקדק בהן קלה כבחמורה נוכל להגיע לסוף הפסוק "לעשות רצונך".. כי גם בזמן שהייתה הנבואה ואחריה בת-קול כל זאת היה כי לא קיימו את התורה כראוי. ואכתוב פירוש על המאמר במסכת אבות מה שכתוב "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" ששמעתיו "עין רואה" אלו עיניהם של הנביאים הקדושים והטהורים שהיו רואות מראות אלהים ומתריאים לעם ו.. "אוזן שומעת" זאת הבת-קול שהחלה לאחר שפסקה הנבואה ומשפסקה גם היא נשאר לנו רק את דבר השם וציוויו כמו שמסר למשה רבנו ע"ה בהר סיני וזה "וכל מעשיך בספר נכתבים". 1
ט'. "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי." 1
נתמקד בפירוש המילים "ותורתך בתוך מעי" שבפסוק, ונעשה זאת בכמה אופנים של פירושים ונתחיל: "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" פירוש: שכל מה שאני אוכל ונכנס אל מעי זה אך ורק בכדי שיהיה לי כוח לקיים את תורתך הקדושה כלומר שגם כשאני אוכל ונכנס אוכל אל מעי זה בכדי לקיימה ולא לתאווה אני אוכל. דבר אחר: שכל מה שאני אוכל ונכנס לתוך מעי זה רק אחרי שביררתי את כל ניצוצות הקדושה שהיו שבויים במזון והעלתי אותם אל הקודש אל שורשם בבחינת תורה שגם היא צריכה בירורים עד שנפסק דבר להלכה או עד שמבינים דבר מתוך דבר. עוד דבר: כמו שהמעיים יודעים לברור את החלק החיוני שבמזון ולפנות את הפסולת, כך אני כשאני דן דין תורה אני יודע לברר את האמת מן השקר. דבר אחר: שכל הכוח שאני מקבל מהמזון שנכנס לתוך מעי,אני תכף מפנה אותו לתורה מצוות ומעשים טובים. דבר אחר: כשם שהתורה טהורה ונקייה ללא פסולת, אף למעי נכנסים רק מאכלים נקיים ללא חשש פסולת שלא ראוי למאכל אדם וזה משום ההלכה של "בל תשקצו" וזה: "ותורתך בתוך מעי". 1
ט'. "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב." 1
פירוש: יש לפרש את הפסוקים בקצב השתלשלתם על אברהם אבינו ע"ה וכך הוא הפירוש: "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" שבתחילה חפץ אברהם אבינו לעשות את רצון השם וחקר משחר ילדותו וחיפש איה מקום כבודו של הקב"ה ולאחר שידע הקב"ה שאכן חפץ אברהם אבינו לדעתו אז נעשו לו שני כליותיו כשני רבנים כלשון חז"ל שלימדוהו התורה כולה עוד קודם שניתנה וזה "ותורתך בתוך מעי" ושמא תאמר שרק לעצמו למד? לזה ממשיך ואומר "בשרתי צדק בקהל רב" שהיה עוסק בהפצת שם השם בעולם כולו ועל כן נקרא שמו אברהם העברי שהוא מעבר אחד של העולם והעולם מעבר שני. 1
פירוש תהילים פרק מ"א
ז'. "וְאִם בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבָּץ אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר." 1
רמז למה שאמרו בירושלמי עינה וליבה תרי סרסורי דחטאה שעין רואה ולב חומד וכלי המעשה גומרין. פירוש: "ואם בא לראות" כלומר ואם יבוא האדם להקל לעצמו בראיה ולומר שאין כלום בראיה כדברי הרמב"ם ע"ה שהיו אומרים עמי הארצות שבדורו וכי בעלתי אותה? וכי קרבתי אצלה? היינו שהיו מקלים בראיה בעלמה... אז כתוצאה מהראיה בעלמה יתקיים המשך הפסוק "שוא ידבר ליבו" שליבו יהרהר הרהורי שוא כי כבר אמרו חז"ל הקדושים כל הצופה בנשים סופו בא לידי עברה והרמב"ם ע"ה אף הוסיף והעיר באומרו "ואפילו להנות מיופיה אסור" דבר אשר שמעתי מפי רבים שמקלים בעניין זה וממשיך "יקבץ און לו" היינו שיקבץ לו מחשבות און על מה שראה כפי שקראתי פירוש על הפסוק: "און יחשוב על משכבו" היינו כדרשת חז"ל על הפסוק: "ונשמרת מכל דבר רע" שאמרו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאת קרי בלילה. ואז "יתיצב על דרך לא טוב" היינו שיקום ח"ו עם קרי ויקויים בו המשך הפסוק "רע לא ימאס" כל היום... היינו שיש התגברות חזקה של הקליפות על האדם להחטיאו וצריך הרבה רחמי שמים להינצל כי אז יש כבר אחיזה לקליפות באדם וכעת רוצים להכשילו במזיד וממשיך הפסוק "יצא לחוץ" היינו כלי המעשה גומרין. וששמע רבי ומורי את הפירוש הוסיף ואמר וזה שממשיך הפסוק ואומר "ידבר".. "יחד יתלחשו כל שונאי עלי יחשבו רעה לי" היינו "ידבר" שלאחר שפגם בברית אז גם יפגום בלשון ועיין ברמז שהבאנו על הפסוק "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה" כי ברית כרותה לשפתיים ואז "יחד עלי" יתלחשו כל שונאי עלי יחשבו רעה לי שהם הקליפות והמזיקים שנבראים מזאת העברה שאז יש בכוחם ח"ו כח לקטרג. והרי לך שלשה שלבים שכתוב בירושלמי "עין רואה" זה "ואם בא לראות" לב חומד זה "שוא ידבר ליבו יקבץ און לו" כלי המעשה גומרין זה "יצא לחוץ". 1
ט'. "דְּבַר בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם." 1
פירוש: כאשר "דבר בליעל" שהם המעשים הרעים של האדם "יצוק בו" (יצוק מלשון יציקה ככתוב במפרשים) יצוקים בנשמת הרשע ולא הספיק לעשות תשובה ונפטר מהעולם וזה: "ואשר שכב" היינו שכב ונפטר מן העולם "לא יוסיף לקום" כלומר ח"ו לא יוסיף לקום בתחיית המתים. 1
פירוש תהילים פרק מ"ד
יח'. "כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ." 1
פירוש: כהקדמה לפירוש אביא והעתיק לך מספר "קדושת עיניים" לרב אהרון טויסיג אשר ליקט מאמרי חז"ל ממקורות רבים בתורה על עניין וחשיבות שמירת העיניים, גודל מעלת השומרם ושכרו, ועונש הפוגם בהם. (מומלץ בחום!!) פרק ב' איסור הסתכלות ענף א' -חיוב עצימת העיניים אות קא. וזה לשונו: ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (במדבר טו לט), מחז"ל (בראשית רבה מד ו') אחרי מופלג, (היינו הבטה מופלגת) ר"ל (רצה לומר) שעיקר החטא היה מה שלא נזהר בהסתכלות השניה, אחרי שנכשל כבר בהסתכלות אסורה בעיניו בשוגג בפעם הראשונה, שעל הראשון אין לדונו כל כך שהיה בלי כוונה אבל כשהוא אינו שומר שוב את עיניו אחר כך זהו עיקר החטא. (תורת אבות שלח בשם הקוברינר) עד כאן הספר. וכך יהיה פירוש הפסוקים: "כל זאת באתנו" אף על פי שכל זאת עבר עלינו, שלפני כן מתאונן על צרות ישראל (עיין בפרק) "ולא שכחנוך" כי אחרי שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כפי שמביא את הפסוק בספר כתוב "למען תזכרו" כלומר שדוד המלך ע"ה מעיד על עם ישראל שאף על פי שעבר את כל התלאות שמפרט בפרק לא פגמו בברית קודש (זרע לבטלה) וזה "ולא שכחנוך" היינו כפי שהסברנו שאחרי שכתוב ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כתוב למען תזכרו. ואנחנו לא התקלקלה זכירתנו כי לא תרנו אחר ליבנו ואחר עינינו וזה שממשיך "ולא שיקרנו בבריתך" כפי שכתוב בזוהר הקדוש ספר שמות דף ג' עמוד ב' מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש כאילו משקר בשמא דקודשא בריך הוא וכו.. תרגום: מי שמשקר (הכוונה לפוגם) בברית קודש שחתומה בבשר האדם, כאילו משקר בשם הקדוש ברוך הוא. וזה "ולא שיקרנו בבריתך" שלא פגמנו בברית והראיה לכך? "לא נסוג אחור ליבנו" היינו כפי שהבאנו בתחילה מספר "קדושת עיניים" ציטוט: "שעיקר החטא היה מה שלא נזהר בהסתכלות השניה, אחרי שנכשל כבר בהסתכלות אסורה בעיניו בשוגג בפעם הראשונה, שעל הראשון אין לדונו כל כך שהיה בלי כוונה אבל כשהוא אינו שומר שוב את עיניו אחר כך זהו עיקר החטא. וזה "ולא נסוג אחור ליבנו" היינו לאחר שנכשלנו בראיה אסורה בפעם הראשונה בשוגג כגון שהלכנו ברחוב ולפתע נתקלנו במראה אסור לא הבטנו הבטה שנייה שהוא עיקר החטא (כל זה בתנאי שהראיה הראשונה הייתה בשוגג) וזה "ולא נסוג אחור ליבנו" שלא התפתנו אחר ליבנו לסגת אחור ולהביט הבטה שניה שהיא עיקר החטא כפי שהסברנו. 1
כא'. "אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר זֹאת כִּי
הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב." 1
פירוש: לכאורה הפסוק תמוה, כי לאחר שאמר "אם שכחנו שם אלוהינו וניפרוש כפינו לאל זר" למה ממשיך ואומר "הלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב"? וכי אם פרשנו כפינו לאל זר לא יהיה הדבר גלוי לכל? וכי צריך את הקב"ה שיודע תעלומות לב בכדי להבחין בין עובד השם לבין עובד אלילים? אלא הדיוק בכוונת הפסוק הוא בתחילתו "אם שכחנו שם אלוקינו" היינו בטחנו בכל דבר אחר זולתו ח"ו בעושר, בחכמה, בממון, בגבורה וכו... ולא האמנו שהכל מאיתו יתברך כבר מעלים אנו עלינו את המשך הפסוק "וניפרוש כפינו לאל זר" וכאן אכן רק הקב"ה יכול לחקור זאת "כי הוא יודע תעלומות לב" כפי שממשיך הפסוק. כיוצא בו אתה מוצא במזמור פא. "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" לכאורה כפל מיותר אלא הכוונה בזאת שראשית כל "לא יהיה בך אל זר" היינו כל ביטחון או אמונה בדבר אחר זולתי הקב"ה כמו הדברים שהזכרנו, כי הם אל זר ממש רח"ל ולאחר האיסור הנסתר מעיני בשר ודם בא גם האיסור הנגלה לכל "ולא תשתחוה לאל נכר". הקב"ה יזכנו לאמונה טהורה בו בתורתו ובצדיקי אמת חז"ל הקדושים ראשונים ואחרונים אמן ואמן. 1
פירוש תהילים פרק מ"ה
ב'. "אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר." 1
אמר שלמה המלך טוב שלא תידור מאשר תידור ולא תשלם. כאן אומר דוד המלך "אומר אני" היינו כל מה שנודר ואומר אני לעשות כך גם "מעשי למלך" היינו לקב"ה ולא זאת בלבד אלא שאני מזדרז לקיים את הנדר שכל מה שיוצא מ.. "לשוני" הוא בבחינת עט סופר מהיר" כעט של סופר שכותב במדויק את האותיות כך אני מקיים" במדויק את נדרי "מהיר" שאני מזדרז להוציאם אל הפועל כמה שיותר מהר מרגע שהתחייבתי בנדר. 1
יא'. "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי" 1
פירוש: התורה נקראת פרד"ס כידוע, שפרד"ס הוא ראשי תיבות פשט, רמז, דרש, סוד. שהם האופן שבו התורה מתחלקת , וכידוע לפני שנכנסים ללמוד את פנימיות התורה שהיא הסוד חייבים ללמוד את הפשט תחילה כפי שכותב הרמ"א (יורה דעה רמ"ו סע' ד') "ואין לאדם לטייל בפרדס, רק לאחר שמלא כרסו בשר ויין והוא לידע איסור והיתר ודיני המצוות". וכתב הש"ך "גם המקובלים ושאר האחרונים הפליגו הדבר שלא ללמוד חכמת הקבלה עד אחר שמילא כרסו מהש"ס ויש שכתבו שלא ללמוד קבלה עד שיהא בן ארבעים שנה כמ"ש "בן ארבעים לבינה" בשגם צריך קדושה וטהרה וזריזות ונקיות לזה, ורוב המתפרצים לעלות החכמה זו קודם הזמן הראוי קומטי בלא עת כמ"ש כל זה בד' חכמי האמת". עד כאן לשונו. וכשהגמרא באה לומר לנו משהו היא פותחת ב.. "תא שמע" כלומר: בוא שמע, וכשהזוהר הקדוש בא לומר משהו הוא מתחיל ב.."תא חזי" כלומר בוא וראה, וזה העניין שהגמרא פותחת בבוא שמע והזוהר הקדוש פותח דברו בבוא וראה אין זה מקרי, הנה ידוע שהאדם נקרא עולם קטן וכשם שהפה נמצא במקום יותר נמוך מהעיניים בפני האדם כך תורת הפשט שפותחת ב.."תא שמע" כלומר בוא שמע, מגיעה מעולם יותר נמוך בעולמות העליונים ממה שמגיעה תורת הקבלה שפותחת ב.. "בתא חזי" כלומר בוא וראה, עד כאן הדברים ידועים והוכרחנו להביאם כהקדמה לפירוש. ולפי שצריך להקדים וללמוד את תורת הפשט שפותחת ב.."תא שמע" (בוא שמע) כנזכר, ורק אחר"כ מותר ללמוד את תורת הקבלה שפותחת ב.."תא חזי" (בוא וראה) לפיכך רמזם דוד המלך באומרו : "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי" דהיינו קודם שמעי בת, שהיא הנשמה שנקראת בתו של הקב"ה, ורק אח"כ וראי, דהיינו קודם פשט שזה בוא שמע וזה "שִׁמְעִי בַת" ולאחר כך "וּרְאִי". שזה הקבלה שמתחלת בבוא וראה. וזה: "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי" קודם שמעי ורק אחר כך וראי. 1
יד'. "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ." 1
בת מלך זו הנשמה ככתוב "שמעי בת וראי והטי אוזנך וגו'..." פירוש: כל כבודה של הבת מלך שהיא הנשמה הוא "פנימה" שמפנימה מה שלומדת בתורה ומקיימת את הכל ותורתה היא לא מהשפה אל החוץ. כמו שאמרו בגמרא "אשרי מי שמגיע לכאן ותלמודו בידו" ואז תזכה ל.. "ממשבצות זהב לבושה" שזה חלוקה דרבנן מלבושים לנשמה כמו שמובא בספרים הקדושים. 1
יד'. "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ." 1
תחילה לפירוש נביא הקדמה זאת: מצווה לאשה שתתקשט ותתייפה לכבוד בעלה. תנחומא וישלח יב: "שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה". שיר השירים רבה א, ב: "כלום האשה מתקשטת אלא לבעלה". וכן תיקן עזרא (ב"ק פב, ב), שיהיו רוכלי בשמים ומוכרי תכשיטי נשים מותרים למכור בעיירות, ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם, "משום תכשיטי נשים, כדי שלא יתגנו על בעליהם", עד כאן. לשון ההלכה ויש עוד כמה מקורות לה ולא כתבתים בכדי לא להכביד על הקורא. וכך יהיה הפירוש: מתי ש.. "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" כלומר בזמן שכל כבודה של בת מלך שהיא האשה שהיא בת מלך דהיינו מלכו של עולם יהיה פְּנִימָה כלומר פנימה בתוך ביתה לכבוד בעלה ולא בחוץ לעיני הרבים, אז מצווה עליה להתקשט לכבוד בעלה וזה שמסיים: "מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" כלומר ברוב יופי והידור. ולא כאותן הנשים שבתוך ביתם בפני הבעל מוזנחות ובפני העולם בחוץ הן מתקשטות. 1